גדלתי בעיר אליקנטה בחופה המזרחי של ספרד. באתי ממשפחה לא־מתפקדת, ולכן בנעוריי העברתי את רוב זמני ברחובות. לא רחוק מביתי הייתה פנצ’רייה. שם התיידדתי עם חוסה מריה, אחד העובדים במקום. הוא היה אדם לבבי שנתן לי את תשומת הלב שכל כך הייתה חסרה לי בבית. בזמנים קשים הוא היה עבורי כמו אח וחבר אמיתי, אף־על־פי שהוא מבוגר ממני ב־20 שנה.‏

חוסה מריה למד את המקרא עם עדי־יהוה. הוא מאוד אהב את כתבי־הקודש ונהג לחלוק עמי את האמיתות שלמד מתוך המקרא. הקשבתי לו בכבוד, אבל אף פעם לא באמת התעניינתי במה שהוא סיפר לי. הייתי נער, והיו דברים אחרים שהעסיקו אותי. אך כל זה עמד להשתנות.‏

אני לא אוהב לדבר על אותה תאונת דרכים, אבל אני יכול לומר שנהגתי בטיפשות ובחוסר אחריות. ביום אחד השתנו חיי לגמרי. הייתי נער מלא מרץ, ולפתע נהייתי משותק ומרותק למיטת בית חולים. היה לי קשה מאוד להשלים עם המצב. שאלתי את עצמי שוב ושוב: ’מה הטעם להמשיך לחיות?’‏

חוסה מריה ביקר אותי, ותוך זמן קצר הוא דאג שעדי־יהוה מהקהילה המקומית יבקרו אותי בבית החולים. ביקוריהם הקבועים נגעו ללבי. לאחר שהשתחררתי ממחלקת טיפול נמרץ, התחלתי ללמוד את המקרא. למדתי מדוע אנשים סובלים ומתים ומדוע אלוהים מרשה לדברים רעים לקרות. למדתי גם על הבטחותיו של אלוהים לגבי העתיד. אלוהים מבטיח שכדור הארץ כולו יתמלא באנשים מושלמים, ואיש לעולם לא יאמר: ”חליתי” (‏ישעיהו ל”ג:24‏). לראשונה בחיי הרגשתי שתקווה נפלאה ממלאת את לבי.‏

לאחר שיצאתי מבית החולים, התקדמתי מהר בלימוד המקרא. בעזרת כיסא גלגלים מיוחד התאפשר לי לנכוח בכמה מהאסיפות של עדי־יהוה וליטול חלק בפעילות הבישור של הקהילה. ב־5 בנובמבר 1988, כשהייתי בן 20, נטבלתי באמבט מיוחד. יהוה אלוהים עזר לי לאמץ השקפה חדשה לגמרי על החיים. מה יכולתי לעשות כדי להביע את הערכתי?‏

הייתי נחוש שלא לתת למצב שלי למנוע ממני לעשות את מיטבי בשירות יהוה. רציתי להמשיך להתקדם (‏טימותיאוס א’. ד’:15‏). בהתחלה זה לא היה קל כי המשפחה שלי התנגדה לאמונתי החדשה. אבל אחיי ואחיותיי לאמונה עמדו לצדי. הם דאגו שלא אחמיץ אף אסיפה ועזרו לי להשתתף בקביעות בפעילות הוראת המקרא.‏

עם הזמן נזקקתי לטיפול מקצועי מסביב לשעון. לאחר חיפושים רבים מצאתי מעון נכים המתאים לצרכיי בעיר ולנסיה, 160 ק”מ צפונית לאליקנטה. מקום זה הפך לביתי.‏

למרות העובדה שאני מרותק למיטה, החלטתי להמשיך להתקדם מבחינה רוחנית. באמצעות קצבת הנכות שלי ומענקים נוספים רכשתי מחשב וביקשתי שיתקינו אותו ליד מיטתי. גם קניתי טלפון נייד. כעת, בכל בוקר, אחד המטפלים מדליק את המחשב ואת הטלפון שלי. אני מבצע פעולות במחשב בעזרת ג’ויסטיק שאני מפעיל על־ידי הסנטר. אני גם משתמש במקל מיוחד שאני מחזיק בפי, ובעזרתו אני יכול להקליד במקלדת ולחייג בטלפון הנייד.‏

כיצד עוזרת לי הטכנולוגיה הזו? קודם כול, היא נותנת לי גישה לאתר האינטרנט jw.org והמצפה — ספרייה אונליין‏. אלו כלי עזר מעולים המשמשים אותי רבות. מדי יום אני מקדיש שעות ללימוד ולמחקרים בפרסומים המבוססים על המקרא, וכך אני רוכש עוד ידע על אלוהים ועל תכונותיו הנפלאות. כאשר אני מרגיש בודד או קצת מיואש, אני תמיד מוצא באתר משהו שמרומם את רוחי.‏

באמצעות המחשב אני מאזין לאסיפות הקהילה ומשתתף בהן. אני יכול לתת תשובות, לייצג את הקהילה בתפילה, להגיש נאומים ואפילו מדי פעם להיות קריין של מאמרי המצפה‏. איני יכול לנכוח פיזית באסיפות, אבל אני עדיין מרגיש חלק בלתי נפרד מהקהילה המקומית.‏

בנוסף, הטלפון והמחשב מסייעים לי להשתתף רבות בפעילות הבישור. אומנם איני מסוגל ללכת מבית לבית כפי שעושים רוב עדי־יהוה, אבל זה לא עוצר בעדי. אני יכול לחלוק את אמונתי עם אחרים בעזרת הכלים העומדים לרשותי. למעשה, אני נהנה מאוד לבשר בטלפון, וזקני־הקהילה המקומיים מבקשים ממני לפעמים לארגן מבצעי בישור בטלפון. מבצעים אלה מועילים במיוחד לחברי הקהילה המרותקים לביתם.‏

אך חיי אינם סובבים סביב טכנולוגיה. חבריי היקרים מבקרים אותי כל יום, ולעיתים מתלווים  אליהם קרובי משפחה ומכרים המעוניינים ללמוד את המקרא. פעמים רבות חבריי מבקשים ממני לנהל את הדיונים. בהזדמנויות אחרות מבקרות אותי משפחות ומשתפות אותי בתוכנית הרוחנית המשפחתית שלהן. אני במיוחד נהנה כשילדים קטנים מתיישבים לידי ומספרים לי מדוע הם אוהבים את יהוה.‏

אני מעריך מאוד את הביקורים הרבים שאני מקבל. פעמים רבות החדר שלי שוקק פעילות. חברים באים לבקר אותי מאזורים קרובים ורחוקים. המטפלים במוסד מתרשמים מתשומת הלב האוהבת שאני מקבל. אני מודה ליהוה מדי יום על כך שנתן לי את הזכות להיות חלק מאגודת אחים נפלאה.‏

כאשר מברכים אותי לשלום ושואלים מה שלומי, אני עונה: ”אני עדיין פה, ממשיך במאבק!” כמובן, אני יודע שאני לא לבד במאבק הזה. לכל אחד נסיבות ומכשולים שונים, אבל כל המשיחיים מצויים במאבק — ”המאבק הטוב למען האמונה” (‏טימותיאוס א’. ו’:12‏). מה עוזר לי להמשיך במאבק כל כך הרבה שנים? אני מתפלל כל יום ליהוה ומודה לו על כך שנתן תכלית לחיי. אני עושה כל מאמץ להיות עסוק בשירות אלוהים ולהתמקד בתקווה שלפניי.‏

אני מרבה לחשוב על העולם החדש ורואה את עצמי רץ וקופץ שוב. לעיתים אני מתבדח עם חברי הטוב חוסה מריה — הסובל מפוליו — על כך שנרוץ מרתון ביחד. ”מי ינצח?” אני שואל אותו. ”זה לא משנה מי ינצח”, הוא משיב. ”מה שבאמת חשוב הוא שהמרוץ יהיה בגן עדן”.‏

עדיין קשה לי להשלים עם המוגבלות שלי. אני יודע שבצעירותי עשיתי מעשה טיפשי שעלה לי ביוקר. אך עד כמה אני אסיר תודה ליהוה על כך שלא נטש אותי. הוא נתן לי כל כך הרבה — משפחה רוחנית גדולה, רצון לחיות, שמחה הנובעת מהושטת עזרה לזולת ותקווה נפלאה לעתיד. אם הייתי צריך לסכם במשפט אחד את מה שאני מרגיש, הייתי אומר שיהוה נתן לי יותר ממה שמגיע לי.‏