הנער שאף לקרבו את האוויר הסמיך והחם.‏ הוא הריח את ניחוח פריחת הלוטוס ואת ריחם של צמחי מים אחרים.‏ הסוחרים שהחזיקו ביוסף חצו את דלתת הנילוס העצומה.‏ ראה בדמיונך את שיירת הגברים החולפים ליד עוד עיר מצרית,‏ כשהם מוליכים את גמליהם לאורך אפיקי מים ומבריחים מדי פעם מדרכם אנפה או מגלן המשכשכים במים.‏ מחשבותיו של יוסף נדדו שוב אל ביתו בחברון ההררית שטופת הרוחות,‏ ששכנה מאות קילומטרים הרחק משם.‏ הוא מצא את עצמו בעולם שונה לחלוטין.‏

דמיין לעצמך קופים צווחים במלוא גרונם בצמרות הדקלים ועצי התאנה.‏ שפתם של העוברים ושבים נשמעה ליוסף בלתי מובנת באותה המידה.‏ אולי הוא ניסה להבין כמה מהמילים והמשפטים שנקלטו באוזניו.‏ הוא ידע שבשלב כלשהו יהיה עליו ללמוד את השפה מפני שלמיטב ידיעתו הוא לעולם לא יראה שוב את ביתו.‏

יוסף היה רק נער — בן 17 או 18 — אך הוא ניצב בפני קשיים שגם אנשים מבוגרים היו מתקשים להתמודד עמם.‏ יוסף היה הבן האהוב על אביו,‏ ובשל כך אחיו אכולי הקנאה זממו לרצוח אותו.‏ אולם לבסוף הם מכרו אותו לסוחרים הללו (‏בראשית ל״ז:‏2,‏ 5,‏ 18–28‏)‏.‏ לאחר מסע של שבועות היו הסוחרים ודאי במצב רוח מרומם,‏ שכן הם הלכו והתקרבו למטרופלין האדירה — העיר שבה עמדו לקצור רווחים נכבדים ממכירתו של יוסף ושאר סחורותיהם היקרות.‏ כיצד הצליח יוסף למנוע מהייאוש להכות שורש בלבו ולשבור את רוחו?‏ ומה נוכל לעשות כדי שהקשיים והמהמורות שאנו חווים לא יביאו לאובדן אמונתנו?‏ דוגמתו של יוסף יכולה לעזור לנו רבות.‏

‏”‏ויוסף הורד מצרימה,‏ ויקנהו פוטיפר,‏ סריס פרעה שר הטבחים,‏ איש מצרי,‏ מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה”‏ (‏בראשית ל״ט:‏1‏)‏.‏ במילים הללו עוזר לנו המקרא להבין איזו השפלה חש הנער כשנמכר בשנית.‏ התייחסו אליו כאל רכוש ותו לא.‏ נדמיין לעצמנו את יוסף צועד בעקבות הסריס המצרי,‏ שהפך זה עתה לאדונו,‏ ברחובות העיר ההומה עמוסת השווקים אל עבר ביתו החדש.‏

היה הבדל של יום ולילה בין בית פוטיפר לבין הסביבה המוכרת ליוסף.‏ הוא גדל במשפחת נוודים שוכני אוהלים שעברו לעיתים תכופות ממקום למקום ועסקו ברעיית צאן.‏ לעומת זאת,‏ מצרים עשירים כדוגמת פוטיפר התגוררו בבתים מהודרים צבועים בצבעים בוהקים.‏ ארכיאולוגים מציינים שלמצרים הקדומים היו גנים מוקפי חומות ששפעו עצי צל ובריכות נוי,‏ ובהן גדלו צמחי פפירוס,‏ פרחי לוטוס וצמחי מים אחרים.‏ חלק מהבתים ניצבו מבודדים בלב גנים רחבי ידיים.‏ היו בהם חדרים רבים,‏ מרפסות שבהן ישבו דרי הבית ונהנו ממשבי רוח נעימים,‏ חלונות גדולים לאוורור הבית,‏ חדר אוכל מרווח ומגורי משרתים.‏

 האם התמלא יוסף התפעלות לנוכח ההוד וההדר שנגלו לעיניו?‏ סביר להניח שלא.‏ ככל הנראה הרגש שגאה בו יותר מכול היה בדידות.‏ הכול היה זר לו:‏ שפתם של המצרים,‏ לבושם,‏ המראה שלהם ומעל לכול — דתם.‏ הם סגדו למגוון עצום של אלים ועסקו בתורת הנסתר ובכישוף,‏ והייתה להם נטייה חולנית לעסוק במוות ובחיים שלאחר המוות.‏ אולם היה גורם אחד שבזכותו לא כרע יוסף תחת עול הבדידות.‏ במקרא נאמר:‏ ”‏ויהי יהוה את יוסף”‏ (‏בראשית ל״ט:‏2‏)‏.‏ אין ספק שיוסף נהג לשפוך את לבו בפני אלוהיו.‏ במקרא כתוב:‏ ”‏קרוב יהוה לכל קוראיו”‏ (‏תהלים קמ״ה:‏18‏)‏.‏ באילו דרכים נוספות התקרב יוסף לאלוהיו?‏

הוא סירב לשקוע במרה שחורה והיה נחוש בדעתו לבצע את מלאכתו על הצד הטוב ביותר.‏ כך הוא אפשר ליהוה לברכו במידה רבה,‏ ועד מהרה גדל חִנו בעיני אדונו החדש.‏ פוטיפר הבחין שיוסף עבדו הצעיר זוכה לברכת יהוה אלוהיו,‏ וברכתו העצימה את השגשוג והשפע בביתו.‏ מיום ליום גברה הערכתו של פוטיפר כלפי יוסף,‏ ולבסוף הוא הפקיד בידיו האמונות את כל אשר לו (‏בראשית ל״ט:‏3–6‏)‏.‏

יוסף משמש דוגמה ומופת לצעירים המשרתים את אלוהים.‏ לדוגמה,‏ בבית־הספר הם לעיתים נאלצים להימצא בסביבה זרה ומנוכרת,‏ בחברת אנשים הנמשכים לתורת הנסתר ומחזיקים בהשקפת חיים קודרת ונטולת תקווה.‏ אם אתה מתמודד עם מצב כזה,‏ זכור שיהוה אינו משתנה (‏יעקב א׳:‏17‏)‏.‏ גם היום הוא תומך בכל מי ששומרים על נאמנות ומתאמצים לחיות בדרך המשביעה את רצונו.‏ הוא מרעיף שפע ברכות על נאמניו,‏ והוא יברך גם אותך.‏

בהמשך סיפורו של יוסף אנו קוראים שהוא הלך והתבגר.‏ הוא הפך מנער לגבר ”‏יפה תואר ויפה מראה”‏.‏ המילים הללו מרמזות על כך שארבה לו סכנה,‏ שהרי לא אחת יופי חיצוני מושך תשומת לב לא רצויה ובלתי הולמת.‏

בעיני יוסף נאמנות הייתה תכונה חשובה ביותר,‏ ואילו בעיני אשת פוטיפר עובדת האלילים לתכונה זו לא היה כל ערך.‏ אנו קוראים:‏ ”‏ותישא אשת אדוניו את עיניה אל יוסף,‏ ותאמר:‏ ’‏שכבה עמי’‏”‏ (‏בראשית ל״ט:‏7‏)‏.‏ האם התפתה יוסף להיענות להצעתה הנועזת?‏ במקרא לא נאמר שיוסף היה חסין בפני התאוות והתשוקות האופייניות לבחורים בגילו,‏ וסביר להניח שאישה מטופחת כמותה  הנשואה לשר עשיר ורב־השפעה הייתה אישה מושכת.‏ האם יוסף חשב לעצמו שאדונו לעולם לא יגלה דבר?‏ האם קסמו לו היתרונות החומריים שיוכל ליהנות מהם אם ינהל מערכת יחסים עם אשת אדונו?‏

כמובן,‏ איננו יודעים אילו מחשבות חלפו במוחו.‏ אך מדבריו אנו מבינים מה היה טמון בלבו.‏ תשובתו חושפת זאת בבירור:‏ ”‏הן אדוני לא ידע אתי מה בבית,‏ וכל אשר יש לו נתן בידי.‏ איננו גדול בבית הזה ממני,‏ ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך,‏ באשר את אשתו,‏ ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלוהים?‏”‏ (‏בראשית ל״ט:‏8,‏ 9‏)‏ נסה לדמיין את יוסף אומר את המילים הללו בנחישות ובמלוא הרצינות.‏ הוא לא יכול היה להעלות בדעתו למלא את מבוקשה.‏ מדוע?‏

כפי שציין יוסף,‏ אחת הסיבות הייתה שאדונו בטח בו.‏ פוטיפר הפקיד בידיו את כל אשר בביתו,‏ ולא חשך ממנו דבר,‏ פרט לאשתו.‏ יוסף לא היה מסוגל למעול באמונו.‏ עצם המחשבה לעשות זאת עוררה בו שאט נפש.‏ אך הידיעה שיהיה זה חטא ליהוה אלוהיו גרמה לו לסלוד עוד יותר מן המעשה.‏ יוסף למד רבות מהוריו על השקפתו של אלוהים לגבי נישואין ונאמנות.‏ יהוה ייסד את קשר הנישואין הראשון והבהיר חד־משמעית מהי עמדתו בנושא:‏ הבעל והאישה צריכים לדבוק זה בזה ולהפוך ”‏לבשר אחד”‏ (‏בראשית ב׳:‏24‏)‏.‏ מי שניסו לחלל את קשר הנישואין היו עלולים להביא על עצמם את חרון אפו של אלוהים.‏ לדוגמה,‏ הגברים שהתכוונו לקיים יחסים עם אשת אברהם,‏ אם סבו של יוסף,‏ ועם אשת יצחק,‏ סבתו של יוסף,‏ כמעט המיטו אסון על עצמם (‏בראשית כ׳:‏1–3;‏ כ״ו:‏7–11‏)‏.‏ יוסף הפנים את הלקח והיה נחוש לחיות את חייו בהתאם.‏

תשובתו של יוסף כלל לא מצאה חן בעיני אשת פוטיפר.‏ איך ייתכן שעבד נחות ידחה אותה ואף יתאר את הצעתה כ’‏רעה גדולה’‏?‏ למרות סירובו היא לא הרפתה ממנו.‏ ייתכן שגאוותה הפגועה הגבירה את נחישותה להפוך את ה’‏לא’‏ שלו ל’‏כן’‏.‏ היא למעשה פעלה כדוגמת השטן.‏ כשהוא נכשל בניסיונותיו לפתות את ישוע,‏ הוא לא ויתר,‏ אלא המתין ל”‏הזדמנות מתאימה אחרת”‏ (‏לוקס ד׳:‏13‏)‏.‏ מכאן שמי שחפצים לשמור על נאמנות צריכים לגלות נחישות ולעמוד איתנים.‏ כך נהג יוסף.‏ אף שהיה עליו להתמודד עם המצב ”‏יום יום”‏,‏ הוא לא נכנע.‏ אנו קוראים:‏ ”‏ולא שמע אליה”‏ (‏בראשית ל״ט:‏10‏)‏.‏ אך אשת פוטיפר הייתה נחושה ללכוד אותו ברשתה.‏

היא חיכתה לרגע שאיש מהמשרתים לא יהיה בבית.‏ היא ידעה שיוסף יהיה חייב להיכנס פנימה כדי לבצע את מלאכתו.‏ כשהוא נכנס לבית,‏ היא ניצלה את שעת הכושר.‏ היא תפסה בבגדו ושוב הפצירה בו:‏ ”‏שכבה עמי!‏”‏ יוסף הגיב במהירות.‏ בניסיון להשתחרר מלפיתתה הוא נסוג לאחור,‏ אך היא לא הרפתה מבגדו.‏ לבסוף הצליח להינתק מאחיזתה ולברוח,‏ אך בגדו נותר בידה (‏בראשית ל״ט:‏11,‏ 12‏)‏.‏

המקרה הזה מזכיר לנו את ההנחיה שכתב השליח פאולוס בהשראת אלוהים:‏ ”‏נוסו מן הזנות”‏ (‏קורינתים א׳.‏ ו׳:‏18‏)‏.‏ יוסף הציב דוגמה נעלה לכל משרתי אלוהים האמיתיים.‏ בחיי היומיום אנחנו לפעמים נאלצים לשהות בקרבת אנשים המזלזלים בחוקי המוסר של אלוהים.‏ אבל גם בנסיבות כאלה אנו יכולים להדוף את הלחץ לעשות את הרע.‏ עלינו לנוס מן הרע בכל מחיר!‏

המחיר ששילם יוסף היה גבוה.‏ אשת פוטיפר חיפשה נקמה.‏ היא החלה לצעוק בקול רם וקראה למשרתים להיכנס לבית.‏ היא טענה שיוסף ניסה לאנוס אותה וברח מן המקום כשזעקה לעזרה.‏ היא שמרה אצלה את הבגד המפליל וחיכתה לשובו של בעלה.‏ כאשר הגיע פוטיפר הביתה,‏ חזרה אשתו על השקר באוזניו ורמזה שהכול אירע באשמתו,‏ שהרי זה הוא שהביא עבד זר לביתם.‏ כיצד הגיב פוטיפר?‏ במקרא נאמר:‏ ”‏וייחר אפו”‏.‏ הוא השליך את יוסף לבית הסוהר (‏בראשית ל״ט:‏13–20‏)‏.‏

אין בידנו מידע רב על בתי הסוהר במצרים בימים ההם.‏ ארכיאולוגים מצאו הריסות של מקומות כאלה וגילו שהיו אלה מבנים עצומים  דמויי מבצרים בעלי תאים וצינוקים.‏ לימים תיאר יוסף את המקום ששהה בו כ”‏בור”‏ — מקום אפל וחסר תקווה (‏בראשית מ׳:‏15‏)‏.‏ בתהלים אנו קוראים שיוסף חווה ייסורים נוספים:‏ ”‏עינו בכבל רגלו,‏ ברזל באה נפשו”‏ (‏תהלים ק״ה:‏17,‏ 18‏)‏.‏ המצרים נהגו לקשור את זרועות האסירים מאחורי גבם בעזרת כבלים שנכרכו סביב המרפקים.‏ היו אסירים שסביב צווארם שמו קולר מברזל.‏ עד כמה סבל יוסף בשל היחס האכזרי שקיבל — ועל לא עוול בכפו!‏

ואם לא די בכך,‏ הוא לא שהה שם רק תקופה קצרה.‏ במקרא מסופר:‏ ”‏ויהי שם בבית הסוהר”‏.‏ במשך שנים הוא היה כלוא במקום האיום הזה.‏ a הוא לא ידע אם אי פעם יצא לחופשי.‏ ימי ההלם הראשוני התארכו לשבועות,‏ והשבועות לחודשים.‏ מה עזר ליוסף לא לשקוע בתהומות הייאוש?‏

המקרא חושף בפנינו את העובדה המנחמת הבאה:‏ ”‏ויהי יהוה את יוסף ויט אליו חסד”‏ (‏בראשית ל״ט:‏21‏)‏.‏ לא חומות בית סוהר,‏ לא כבלים ולא תאי צינוק אפלים לא יוכלו למנוע מיהוה להרעיף את חסדו על משרתיו (‏רומים ח׳:‏38,‏ 39‏)‏.‏ בעיני רוחנו אנו יכולים לראות את יוסף שופך את מר יגונו באוזני אביו השמימי האוהב ולאחר מכן מתמלא שלוות נפש ורוגע שרק ”‏אלוהי כל נחמה”‏ יכול להעניק (‏קורינתים ב׳.‏ א׳:‏3,‏ 4;‏ פיליפים ד׳:‏6,‏ 7‏)‏.‏ מה עוד עשה יהוה למען יוסף?‏ אנו קוראים:‏ ”‏וייתן חִנו בעיני שר בית הסוהר”‏.‏

כפי הנראה האסירים קיבלו מטלות שונות,‏ ויוסף שוב פעל באופן שאפשר ליהוה לברך אותו.‏ הוא עבד בחריצות וביצע כל מטלה כמיטב יכולתו.‏ את כל הדברים האחרים הוא הותיר בידי יהוה.‏ הודות לברכתו של יהוה זכה יוסף לאמון וכבוד,‏ כפי שקרה קודם לכן בבית פוטיפר.‏ במקרא מסופר:‏ ”‏וייתן שר בית הסוהר ביד יוסף את כל האסירים אשר בבית הסוהר,‏ ואת כל אשר עושים שם הוא היה עושה.‏ אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו,‏ באשר יהוה אתו,‏ ואשר הוא עושה יהוה מצליח”‏ (‏בראשית ל״ט:‏22,‏ 23‏)‏.‏ הידיעה שיהוה דואג לו ניחמה אותו עד מאוד.‏

גם אנו עלולים לחוות תהפוכות ותמורות ואף להתמודד עם עוולות אכזריות.‏ אך נוכל ללמוד רבות מאמונתו של יוסף.‏ אנו מאפשרים ליהוה לברך אותנו כאשר אנו קרבים אליו בתפילה‏,‏ שומרים את מצוותיו בנאמנות ומתאמצים לעשות את הטוב בעיניו.‏ מה עלה בגורלו של יוסף?‏ לימים הוא זכה לברכות גדולות מיהוה,‏ ואת זאת נראה במאמרים הבאים בסדרה.‏