נוח יישר את גבו ומתח את שריריו הכואבים.‏ דמיין אותו יושב על קורת עץ רחבה כדי לנוח לרגע מעבודתו ומביט בתיבה עצומת הממדים.‏ באוויר עמד ריח חריף של זפת לוהטת ומסביב נשמעו קולות כלי נגרות.‏ ממקום מושבו יכול היה נוח לראות את בניו עמלים בחלקיו השונים של מבנה העץ הענקי העשוי קורות קורות.‏ בשלב זה כבר חלפו עשרות שנים מאז החלו בניו,‏ נשותיהם ואשתו היקרה לעבוד לצדו שכם אחד בפרויקט זה.‏ הם עברו כברת דרך ארוכה,‏ אך עוד ציפתה להם מלאכה רבה!‏

אנשי האזור חשבו שנוח ומשפחתו נוהגים בטיפשות.‏ ככל שלבשה התיבה צורה,‏ כך גבר לעגם של האנשים לעצם המחשבה שיבוא מבול אשר יכסה את פני כל הארץ.‏ האסון שמפניו הזהיר אותם נוח נשמע הזוי ומגוחך להפליא!‏ הם לא יכלו להאמין שאדם יבזבז את חייו — ואת חייהם של בני משפחתו — על פרויקט כה אווילי.‏ אך יהוה,‏ אלוהיו של נוח,‏ ראה אותו באור שונה לגמרי.‏

בדבר־אלוהים נאמר:‏ ”את [עם] האלוהים התהלך נוח” (‏בראשית ו׳:‏9‏)‏.‏ מה משמעות הדבר?‏ לא שאלוהים התהלך עלי אדמות ולא שנוח עצמו עלה השמיימה.‏ הכוונה היא שנוח ציית ליהוה באדיקות כה רבה ואהב אותו אהבה כה עזה עד כי ניתן היה לתארם כידידים ההולכים כביכול זה עם זה.‏ בחלוף אלפי שנים נאמר במקרא כי ’‏על־ידי אמונתו הרשיע נוח את העולם’‏ (‏עברים י״א:‏7‏)‏.‏ באיזה מובן הרשיע נוח את העולם?‏ ומה אנו יכולים ללמוד מאמונתו?‏

נוח גדל בעולם אשר הלך והידרדר במהירות.‏ הרשע שרר כבר בימיו של אבי סבו,‏ חנוך,‏ אשר נודע גם הוא כאיש צדיק שהתהלך עם אלוהים.‏ חנוך ניבא שיבוא יום משפט על הרשעים.‏ והנה עתה בימי נוח נסקה השחיתות המוסרית לגבהים חדשים.‏ למעשה,‏ מנקודת מבטו של יהוה נשחתה הארץ מרוב אלימות (‏בראשית ה׳:‏22;‏ ו׳:‏11;‏ יהודה 14,‏ 15‏)‏.‏ מה הביא לידי הידרדרות זו?‏

טרגדיה איומה התחוללה בקרב המלאכים,‏ בניו הרוחניים של אלוהים.‏ עוד קודם לכן מרד אחד מהם ביהוה והפך לשטן:‏ הוא השמיץ את אלוהים והדיח את אדם וחוה לחטא.‏ בימי נוח מרדו מלאכים נוספים בשלטונו הצודק של יהוה.‏ הם נטשו את המקום שהעניק להם אלוהים בשמיים,‏ באו אל הארץ,‏ לבשו גוף בשר ודם ונשאו נשים טובות מראה.‏ אותם מלאכים גאוותנים ואנוכיים היוו השפעה מרעילה בקרב בני האדם (‏בראשית ג׳:‏1–5;‏ ו׳:‏1,‏ 2;‏ יהודה 6,‏ 7‏)‏.‏

יתרה מזו,‏ הזיווג שלא כדרך הטבע בין המלאכים שעטו גוף גשמי לבין בנות האדם הוביל להולדת בני כלאיים בעלי ממדים וכוח בלתי רגילים.‏ המקרא מכנה אותם נפילים שמשמעו ”מפילים”,‏ כלומר,‏ גורמים לאחרים ליפול.‏ הנפילים שהיו בריונים אכזריים החמירו את האווירה הברוטאלית והמרושעת שאפפה את העולם.‏ אין פלא שיהוה נוכח כי ”רבה רעת האדם בארץ,‏ וכל יצר מחשבות לבו רק רע כל היום”,‏ ועל כן החליט שבחלוף 120 שנה הוא  ימחה את החברה האנושית המרושעת (‏בראשית ו׳:‏3–5‏)‏.‏

דמיין כמה קשה היה לגדל משפחה בעולם כזה!‏ למרות זאת,‏ נוח עמד במשימה.‏ הוא מצא אישה טובה,‏ ואחרי שמלאו לו 500 שנה ילדה לו אשתו שלושה בנים — שם,‏ חם ויפת.‏ * היה על ההורים להגן יחדיו על בניהם מן ההשפעות המשחיתות שמסביבם.‏ ילדים קטנים נוטים להביט בהערצה ובהתפעמות ב”גיבורים” וב’‏אנשי שם’‏ — וכך בדיוק היו הנפילים.‏ נוח ואשתו לא יכלו לחסוך לגמרי מילדיהם את סיפורי הגבורה על אותם ענקים,‏ אבל הם יכלו ללמד אותם את האמת שובת הלב על יהוה אלוהים השונא רשע על כל צורותיו.‏ היה עליהם לעזור לבניהם להבין שיהוה נעצב אל לבו בשל האלימות ורוח המרי ששררו בעולם (‏בראשית ו׳:‏6‏)‏.‏

ההורים בימינו יכולים בהחלט להזדהות עם נוח ואשתו.‏ גם עולמנו מורעל באלימות ומרדנות.‏ אפילו חלק מאמצעי הבידור המיועדים לילדים רוויים בתכנים כאלה.‏ הורים נבונים עושים כל שביכולתם ליצור משקל נגד להשפעות אלו על־ידי כך שהם מלמדים את ילדיהם על יהוה,‏ אלוהי השלום,‏ אשר יום אחד ישים קץ לאלימות כולה (‏תהלים י״א:‏5;‏ ל״ז:‏10,‏ 11‏)‏.‏ ההצלחה אפשרית!‏ נוח ואשתו הם הוכחה לכך.‏ בניהם גדלו והיו לגברים טובים,‏ והם נשאו נשים אשר גם הן נתנו ליהוה אלוהי האמת עדיפות בחייהן.‏

יום אחד השתנו חייו של נוח לעד.‏ יהוה דיבר אל משרתו האהוב והודיע לו שבכוונתו להשמיד את העולם דאז.‏ אלוהים ציווה על נוח:‏ ”עשה לך תיבת עצי גופר” (‏בראשית ו׳:‏14‏)‏.‏

יש הסבורים כי התיבה הייתה ספינה,‏ אך טעות בידם.‏ לא היה לה חרטום,‏ ירכתיים,‏ שִׁדְרִית והגה — וגם לא קימורים ופינות מעוגלות.‏ זו הייתה מעין קופסה גדולה.‏ יהוה מסר לנוח את ממדיה המדויקים של התיבה ומספר פרטים על מבנה התיבה.‏ כמו כן,‏ הוא הורה לו לצפות אותה מבפנים ומבחוץ בזפת,‏ ואז הסביר מדוע:‏ ”הנני מביא את המבול מים על הארץ.‏.‏.‏ כל אשר בארץ יגווע”.‏ עם זאת,‏ יהוה הורה לנוח:‏ ”ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך איתך”.‏ היה עליו גם להכניס לתיבה פרטים מכל סוגי בעלי החיים.‏ רק מי שיהיו בתיבה יוכלו לשרוד את המבול!‏ (‏בראשית ו׳:‏17–20‏)‏.‏

נוח ניצב בפני משימה אדירה.‏ היה עליו לבנות תיבה עצומת ממדים — כ־133 מטר אורכה,‏ 22 מטר רוחבה ו־13 מטר גובהה.‏ גם בימינו לא נבנו ספינות עץ המתקרבות אליה בממדיה.‏ האם ניסה נוח לחמוק מהמשימה שהוטלה עליו,‏ התלונן על הקשיים שנלוו לה או שינה פרטים שונים בתוכניות הבנייה כדי להקל על עצמו?‏ המקרא משיב:‏ ”ויעש נוח ככל אשר ציווה אותו אלוהים.‏ כן עשה” (‏בראשית ו׳:‏22‏)‏.‏

 המלאכה ארכה עשרות שנים,‏ אולי בין 40 ל־50 שנה.‏ היה צורך לכרות עצים,‏ לגרור את בולי העץ וליצור קורות שאותן הקציעו וחיברו.‏ התיבה הייתה בעלת שלוש קומות,‏ או שלושה מפלסים,‏ והיו בה מספר תאים ודלת אשר הותקנה בצדה.‏ מסביב לחלקה העליון היו כנראה חלונות,‏ וסביר להניח שהגג היה משופע קלות במרכזו לניקוז המים (‏בראשית ו׳:‏14–16‏)‏.‏

קרוב לוודאי שעם חלוף השנים וככל שהתקדמה מלאכת בניית התיבה,‏ שמח נוח עד מאוד שמשפחתו תומכת בו.‏ עם זאת,‏ היבט נוסף במשימה שהוטלה עליו היה אולי קשה אף יותר מבניית התיבה.‏ המקרא מוסר שנוח היה ”מבשר הצדקה” (‏פטרוס ב׳.‏ ב׳:‏5‏)‏.‏ באומץ לב פעל נמרצות כדי להזהיר את בני דורו המרושעים וחסרי יראת האלוהים מפני ההשמדה שעמדה להתרגש עליהם.‏ כיצד הגיבו?‏ לימים דיבר ישוע המשיח על אותה תקופה ואמר שבני דורו של נוח ”לא שמו לב”.‏ הוא אמר שהם היו עסוקים מאוד בענייני היומיום — אכלו,‏ שתו והתחתנו — ולא היטו אוזן קשבת לנוח (‏מתי כ״ד:‏37–39‏)‏.‏ אין ספק שרבים לעגו לו ולמשפחתו,‏ וייתכן שכמה מהם איימו עליו ויצאו נגדו באלימות.‏

למרות זאת,‏ נוח ומשפחתו מעולם לא חדלו ממלאכתם.‏ אף־על־פי שחיו בעולם שראה בעיסוק המרכזי של חייהם — בניית תיבה — עבודה חסרת ערך,‏ סתמית או טיפשית,‏ הם דבקו נאמנה במשימה.‏ משפחות משיחיות בימינו יכולות אפוא ללמוד רבות מאמונתם של נוח ומשפחתו.‏ אחרי הכול,‏ אנו חיים על־פי המקרא ב’‏אחרית ימיו’‏ של הסדר העולמי הנוכחי (‏טימותיאוס ב׳.‏ ג׳:‏1‏)‏.‏ ישוע אמר שימינו יהיו בדיוק כימים שבהם בנה נוח את התיבה.‏ כאשר אנשי העולם מגיבים לבשורת מלכות אלוהים באדישות,‏ בלעג או אף ברדיפות,‏ צריכים המשיחיים לזכור את נוח.‏ הם אינם הראשונים המתמודדים עם קשיים כגון אלה.‏

חלפו עשרות שנים ואט אט הושלמו העבודות האחרונות בתיבה.‏ בהתקרבו לגיל 600 איבד נוח כמה מיקיריו.‏ למך אביו מת.‏ * כעבור חמש שנים מת מתושלח,‏ אביו של למך וסבו של נוח,‏ בגיל 969 — והיה לאיש שהאריך ימים יותר מכל אדם אחר המוזכר במקרא (‏בראשית ה׳:‏27‏)‏.‏ הן מתושלח והן למך היו בני דורו של אדם הראשון.‏

באותה שנה פנה יהוה אלוהים אל נוח ומסר לו הוראות חדשות:‏ ”בוא אתה וכל ביתך אל התיבה”.‏ עוד אמר אלוהים לנוח לקחת את כל סוגי בעלי החיים אל התיבה — שבעה מכל חיה טהורה הראויה לשמש כקורבן,‏ ומן השאר זוגות זוגות (‏בראשית ז׳:‏1–3‏)‏.‏

היה זה ודאי מחזה בלתי נשכח.‏ מן האופק נהרו מאות בעלי החיים — כשהם הולכים,‏ עפים,‏ זוחלים,‏ מדדים ונעים בכבדות — במגוון מסחרר של גדלים,‏ צורות ותכונות אופי.‏ איננו צריכים לדמיין את נוח מנסה בקושי רב לכלוא במכלאות את כל אותן חיות בר.‏ הוא גם לא היה צריך להיאבק בהן או לפתות אותן כדי לגרום להן להיכנס אל תוך התיבה.‏ הכתוב אומר שבעלי החיים ‏”באו אל נוח אל התיבה” (‏בראשית ז׳:‏9‏)‏.‏

יש ספקנים התוהים:‏ ’‏איך זה ייתכן?‏ ואיך כל אותן חיות חיו בשלום זו עם זו בתוך חלל סגור אחד?‏’‏ צא  וחשוב:‏ האם באמת נשגב מיכולתו של בורא היקום לשלוט בבעלי החיים יצירי כפיו ולגרום להם להיות מאולפים ונוחי מזג במקרה הצורך?‏ זכור שיהוה הוא האל שבקע את ים סוף וגרם לשמש לעצור מלכת.‏ האין הוא מסוגל לבצע כל דבר המתואר בפרשת נוח?‏ הוא בהחלט מסוגל,‏ והוא אכן עשה זאת!‏

כמובן,‏ אלוהים יכול היה להציל את בעלי החיים בדרך אחרת.‏ אולם בחוכמתו הוא בחר בדרך המזכירה לנו את האחריות שהופקדה מבראשית בידי האדם,‏ האחריות לדאוג לכל החיות (‏בראשית א׳:‏28‏)‏.‏ משום כך,‏ הורים רבים כיום נעזרים בסיפורו של נוח כדי ללמד את ילדיהם שבני האדם ובעלי החיים יקרים לבוראם יהוה.‏

יהוה אמר לנוח שהמבול יבוא בתוך שבוע.‏ היו אלה ודאי ימים קדחתניים עבור המשפחה.‏ תאר לעצמך את העבודה שנדרשה מהם.‏ היה עליהם לארגן את כל בעלי החיים ואת מזונם בצורה מסודרת ולהעלות לתיבה את כל מטלטלי המשפחה.‏ אשת נוח ונשותיהם של שם,‏ חם ויפת היו כנראה עסוקות במיוחד ביצירת מקומות ראויים למגורים בתוך התיבה.‏

מה לגבי הסובבים אותם?‏ הם עדיין ”לא שמו לב” — גם אל מול כל ההוכחות שהראו כי יהוה בירך את נוח ואת מאמציו.‏ הם לא יכלו שלא לראות את נהירת בעלי החיים אל התיבה.‏ אבל איננו צריכים להיות מופתעים מאדישותם.‏ האנשים כיום אינם שמים לב להוכחות החותכות המראות שאנו חיים באחרית ימיו של הסדר העולמי הנוכחי.‏ כמו כן,‏ כפי שניבא השליח פטרוס,‏ ישנם לגלגנים הלועגים למי שנשמעים לאזהרת אלוהים (‏פטרוס ב׳.‏ ג׳:‏3–6‏)‏.‏ אין ספק שגם נוח ומשפחתו ספגו לעג מצד אחרים.‏

מתי פסק הלעג?‏ הכתוב מוסר שמייד לאחר שנוח הכניס את משפחתו ואת בעלי החיים אל התיבה,‏ ’‏סגר יהוה בעדו’‏ את הדלת.‏ אם היו לגלגנים בקרבת מקום,‏ פעולה זו מצד אלוהים ודאי גרמה להם להשתתק.‏ אך אם זה לא מה שהשתיק אותם,‏ אין ספק שהגשם סכר את פיהם!‏ ארובות השמיים נפתחו,‏ והגשם ניתך ארצה ללא הפסק והציף את העולם כפי שאמר יהוה (‏בראשית ז׳:‏16–21‏)‏.‏

האם נהנה יהוה ממותם של הרשעים?‏ לא!‏ (‏יחזקאל ל״ג:‏11‏)‏ אדרבה,‏ הוא העניק להם כל הזדמנות לשנות את דרכם ולעשות את הטוב והישר.‏ האם יכלו לנהוג כך?‏ חייו של נוח נתנו מענה לשאלה זו.‏ נוח התהלך עם יהוה וציית לאלוהיו בכול,‏ ובזאת הראה שההישרדות אפשרית.‏ במובן זה הרשיעה אמונתו את העולם של ימיו;‏ היא חשפה באור בהיר את רשעתו של אותו דור.‏ בזכות אמונתו ניצלו חייו וחיי משפחתו.‏ אם תחקה את אמונתו של נוח,‏ תועיל גם לעצמך וגם לאהוביך.‏ גם אתה יכול כדוגמת נוח להתהלך עם יהוה אלוהים כידידך.‏ וידידות זו תוכל להימשך לנצח נצחים!‏