הרודוטוס,‏ היסטוריון יווני שחי לפני 500,‏2 שנה,‏ סיפר סיפור על המצרים בימיו.‏ ”במסבות עשיריהם”,‏ כתב,‏ ”כאשר גמרו לאכול,‏ נושא איש אחד בארון גוית [דמות] מת עשויה עץ,‏ בצבעיה ובמלאכתה מחוקה עד כמה שאפשר,‏ בגודל אמה אחת או אמתים בערך,‏ ומראה אותה לכל אחד מהשותים ואומר:‏ ’‏בהביטך אל זה שתה והיטיב את לבך,‏ כי כמוהו תהיה אחרי מותך’‏”.‏

השקפה זו בנוגע לחיים ולמוות לא הייתה ייחודית רק למצרים.‏ האמרה ”אכול ושתה כי מחר נמות” הפכה לביטוי נדוש.‏ אם החיים מסתיימים ברגע המוות,‏ מדוע לא ליהנות מהם עד כמה שאפשר?‏ מדוע לשאוף לערכים נעלים?‏ אם המוות שם קץ לכול,‏ אז זה בהחלט הגיוני לחיות את הרגע.‏ השליח פאולוס אמר דברים דומים.‏ הוא תיאר את גישתם של האנשים שאינם מאמינים בתחיית המתים ואמר:‏ ”אם המתים לא נועדו לקום לתחייה,‏ ’‏הבה נאכל ונשתה,‏ כי מחר נמות’‏” (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏32‏)‏.‏

כמובן,‏ פאולוס עצמו לא האמין שהמוות הוא אבדון נצחי.‏ הוא היה משוכנע שהמתים יוכלו לחיות שוב ושתהיה להם התוחלת לא למות לעולם.‏ הוא השתכנע בכך בעקבות מאורע רב־חשיבות,‏ מאורע שלדעתו לא ניתן היה לערער על אמיתותו — תחייתו * של ישוע המשיח.‏ למעשה,‏ תחייה זו הייתה המאורע שחיזק יותר מכול את אמונתם של תלמידיו הקדומים של ישוע.‏

אם כן,‏ איזו משמעות נושאת עבורנו תחייתו של ישוע?‏ מניין לנו שהיא באמת התרחשה?‏ הבה נראה מה אמר פאולוס בנושאים אלה כשכתב אל המשיחיים בקורינתוס.‏

מספר משיחיים בקורינתוס הקדומה התקשו להבין את הנושא,‏ ואחרים כלל לא האמינו בתחיית מתים ממשית.‏ באיגרתו הראשונה אל אותם משיחיים התייחס השליח לטענה שאין תחיית מתים וציין מה הן ההשלכות הנלוות לכך.‏ הוא כתב:‏ ‏”למעשה,‏ אם אין תחיית מתים,‏ אזי גם המשיח לא הוקם לתחייה.‏ ואם המשיח לא הוקם לתחייה,‏ הכרזתנו אינה אלא לשווא,‏ וגם אמונתנו לשווא היא.‏ כמו כן,‏ ניחשב לעדי שקר,‏ שכן העדנו עדות שקר על אלוהים.‏.‏.‏ אין באמונתכם כל תועלת,‏ ואתם עדיין שרויים בחטאיכם.‏ כמו כן,‏ מי שמתו בהיותם מאוחדים עם המשיח אבודים הם” (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏13–18‏)‏.‏

‏’‏הוא נראה אל יותר מחמש מאות אחים שהיו יחדיו.‏ אחר כך נראה אל יעקב ולאחר מכן אל כל השליחים;‏ ואחרי כולם נראה גם אליי’‏ (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏6–8‏)‏.‏

פאולוס פתח את דבריו באמירה שאין עוררין עליה:‏ אם המתים לא נועדו לקום לתחייה,‏ גם לא ייתכן שהמשיח הוקם לתחייה.‏ אילו היה זה נכון שהמשיח לא הוקם לתחייה,‏ איזו משמעות הייתה לכך?‏ הכרזת הבשורה הטובה הייתה לשווא,‏ תרמית אחת גדולה.‏ אחרי הכול,‏ תחייתו של המשיח היא היבט מרכזי באמונה המשיחית הקשור קשר בל יינתק לכמה מעיקרי האמונה המקראיים הבסיסיים ביותר הנוגעים לריבונותו של אלוהים,‏ לשמו,‏ למלכותו ולישועתנו.‏ אילו תחייה זו לא התרחשה,‏ אזי המסר שעליו הכריזו פאולוס ושאר השליחים היה לא יותר מאשר מילים חסרות חשיבות וריקות מתוכן.‏

היו נלוות לכך השלכות נוספות.‏ אילו המשיח לא היה קם מן המתים,‏ האמונה המשיחית הייתה אמונת שווא ריקה מתוכן המבוססת על שקר.‏ נוסף על כך,‏ פאולוס והאחרים היו למעשה אומרים דברי שקר לא רק בנוגע לתחייתו של ישוע,‏ אלא גם בנוגע למי שלטענתם הקים אותו לתחייה,‏ יהוה אלוהים.‏ זאת ועוד,‏ הטענה שהמשיח ”מת בעד חטאינו” הייתה גם היא לא־נכונה — כיוון שאם המושיע עצמו לא קם לתחייה,‏ אין ביכולתו להושיע אחרים (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏3‏)‏.‏ משמע הדבר שהמשיחיים שמתו,‏ חלקם על מזבח אמונתם,‏ מתו כשבלבם תקוות שווא שהם יוקמו לתחייה.‏

פאולוס ציין מהי המסקנה המתבקשת:‏ ”אם אנחנו תולים את תקוותנו במשיח אך ורק למען חיים אלה,‏ אזי יש לרחם עלינו יותר מאשר על כל אדם אחר” (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏19‏)‏.‏ פאולוס,‏ בדומה למשיחיים אחרים,‏ סבל מחסור,‏ התנסה ברדיפות ובקשיים ועמד מול המוות בשל אמונתו בתחיית המתים ובכל הכרוך בה.‏ כל זה היה לשווא אילו הייתה תחיית המתים שקר ותו לא!‏

פאולוס לא באמת חשב שאמונתם של המשיחיים מבוססת על שקר.‏ הוא ידע שישוע הוקם לתחייה,‏ והוא סיכם את הראיות הנוגעות לכך בכתבו אל הקורינתים:‏ ‏’‏המשיח מת בעד חטאינו לפי הכתובים,‏ נקבר,‏ הוקם לתחייה ביום השלישי לפי הכתובים,‏ ונראה אל כיפא ואחר כך אל השנים־עשר’‏.‏ * אז הוסיף פאולוס:‏ ‏”אחרי כן נראה אל יותר מחמש מאות אחים שהיו יחדיו,‏ אשר רובם עוד אתנו וחלקם כבר מתו.‏ אחר כך נראה אל יעקב ולאחר מכן אל כל השליחים;‏ ואחרי כולם נראה גם אליי” (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏3–8‏)‏.‏

פאולוס אמר בביטחון מלא שהמשיח מת בעד  חטאינו,‏ נקבר והוקם לתחייה.‏ מדוע הוא היה כה בטוח בכך?‏ סיבה אחת הייתה עדותם של עדי ראייה רבים.‏ אחרי שישוע הוקם לתחייה,‏ הוא הופיע לעיני יחידים (‏לרבות פאולוס עצמו)‏,‏ לעיני קבוצות קטנות ואפילו לעיני קהל שמנה 500 איש,‏ שרבים מהם קיבלו בספקנות את הידיעה שישוע הוקם לתחייה (‏לוקס כ״ד:‏1–11‏)‏.‏ רוב עדי הראייה היו עדיין בין החיים בימיו של פאולוס,‏ וניתן היה לשאול אותם על כך (‏קורינתים א׳.‏ ט״ו:‏6‏)‏.‏ אולי אפשר להתייחס בביטול לעדותם של עד אחד או שניים,‏ אבל לא לעדותם של 500 עדי ראייה ויותר.‏

שים לב גם שפאולוס הזכיר פעמיים שמותו,‏ קבורתו ותחייתו של ישוע היו ”לפי הכתובים”.‏ מאורעות אלו אישרו שהנבואות בתנ״ך בנוגע למשיח התגשמו,‏ ובכך הוכיחו שישוע אכן היה המשיח המובטח.‏

על אף עדותם של עדי הראייה ושל כתבי־הקודש,‏ היו ועדיין ישנם המפקפקים בכך שישוע הוקם לתחייה.‏ יש הטוענים שתלמידיו גנבו את גופתו ולאחר מכן טענו שהם היו עדים לתחייתו.‏ אולם לתלמידים לא היה הכוח להתגבר על השומרים הרומים שהוצבו בפתח הקבר,‏ וגם לא הייתה להם היכולת להשפיע עליהם.‏ אחרים טוענים שהתגלויותיו של ישוע לאחר תחייתו היו רק חזיונות תעתועים.‏ העובדה שרבים היו עדים להתגלויות אלו בזמנים שונים מפריכה תיאוריה זו.‏ כמו כן,‏ האם הגיוני להאמין שחזיון תעתועים יבשל ויגיש דגים,‏ כפי שעשה ישוע בגליל לאחר שהוקם לתחייה?‏ (‏יוחנן כ״א:‏9–14‏)‏ האם חזיון תעתועים בדמות אדם יזמין את מי שראו אותו לגעת בו?‏ (‏לוקס כ״ד:‏36–39‏)‏.‏

 אחרים טוענים שהתחייה הייתה מעשה תרמית שרקחו התלמידים.‏ אבל איזו תועלת הייתה צומחת להם מכך?‏ העדות שמסרו על תחייתו של ישוע רק גררה עמה לעג,‏ סבל ומוות.‏ למה להם לסבול כל כך הרבה כדי לתמוך בשקר?‏ יתר על כן,‏ המקום הראשון שבו החלו להעיד על התחייה היה ירושלים,‏ שם ישבו מתנגדיהם,‏ שרק המתינו להזדמנות להרשיעם.‏

התחייה היא שהפיחה בתלמידים את האומץ להעיד על אדונם,‏ וזאת חרף רדיפות אלימות ביותר.‏ תחייתו של ישוע הפכה להיבט מרכזי באמונה המשיחית.‏ המשיחיים הקדומים לא סיכנו את חייהם רק כדי להעיד על מורה חכם שנרצח.‏ הם סיכנו את חייהם כדי להעיד על תקומתו לתחייה של ישוע,‏ כיוון שתחייתו הוכיחה שהוא היה המשיח,‏ בן האלוהים,‏ ישות חיה ורבת־עוצמה שתמכה בהם והדריכה אותם.‏ משמעותה של תקומתו לתחייה הייתה שגם הם יוקמו לתחייה.‏ לאמיתו של דבר,‏ אילו ישוע לא היה קם לתחייה,‏ הדת המשיחית לא הייתה קיימת.‏ אילו ישוע לא היה קם לתחייה,‏ יכול להיות שאפילו לא היינו שומעים עליו.‏

אם כן,‏ איזו משמעות נושאת עבורנו כיום תחייתו של המשיח?‏