המקרא בלטינית — ספר חי בשפה מתה
המקרא בלטינית — ספר חי בשפה מתה
מהלך המאות האחרונות נעלמו לפחות מחצית מכלל השפות המדוברות בעולם. שפה נחשבת למתה כאשר אין עוד אנשים הדוברים אותה כשפת אימם. במובן זה מגדירים לרוב את הלטינית כ”שפה מתה”, אף־על־פי שהיא נלמדת על־ידי רבים ושהיא עדיין נחשבת לשפתה הרשמית של קריית הוותיקן.
הלטינית הייתה גם שפתם של כמה מתרגומי המקרא הראשונים והבולטים. האם תרגומים אלו לשפה הולכת ונעלמת עדיין ”חיים” כיום ויכולים להשפיע על קוראי המקרא בני זמננו? ההיסטוריה המרתקת של תרגומים אלה מסייעת לנו לקבל מענה לשאלה.
התרגומים הלטיניים העתיקים ביותר
הלטינית הייתה שפתה הראשונה של רומא. אולם, כאשר השליח פאולוס כתב אל הקהילה המשיחית שברומא, הוא כתב ביוונית. * הדבר לא היווה בעיה, שהרי האנשים שחיו שם נהגו לדבר בשתי השפות. רבים מתושבי רומא באו מאזורים דוברי יוונית, והיו שאמרו שהעיר מתייוונת. בכל אזור ברחבי האימפריה הרומית דיברו בשפות שונות, אך עם התפשטות האימפריה רבתה חשיבות הלטינית. כתוצאה מכך, תורגמו כתבי־הקודש מיוונית ללטינית. נראה כי התפתחות זו החלה במאה השנייה לספירה בצפון אפריקה.
החיבורים השונים שהופקו ידועים בשם ”וֶטוּס לַטִינָה”, או ”התרגום הלטיני הישן”. אין בנמצא כתבי יד עתיקים המכילים תרגום של כתבי־הקודש ללטינית בשלמותם. דומה כי הקטעים שנשמרו, כמו גם הקטעים שצוטטו על־ידי כותבים מן העת העתיקה, מעידים על כך שהווטוס לטינה הורכבה מכמה כרכים. למעשה, היא הופקה בידי כמה מתרגמים, שעבדו בנפרד, בזמנים שונים ובמקומות שונים. יוצא אפוא שאין זה טקסט אחד, כי אם אסופה של תרגומים מיוונית.
יוזמות עצמאיות לתרגם חלקים מכתבי־הקודש ללטינית יצרו בלבול. בסוף המאה הרביעית לספירה סבר אוגוסטינוס, שהיה אחד מאבות הכנסייה, ש”כל אדם אשר הניח ידו על כתב יד יווני ודימה בנפשו כי ברשותו ידע כלשהו — אפילו מזערי — בשתי השפות, הרהיב עוז לתרגם” ללטינית. אוגוסטינוס ואחרים חשבו שהיו בנמצא תרגומים רבים מדי ופקפקו בדיוקם.
תרגומו של הירונימוס
מי שרצה לשים קץ לבלבול שנוצר היה הירונימוס, אשר שימש מעת לעת כמזכירו של הבישוף של רומא, דאמאסוס ה־1, בשנת 382 לספירה. הבישוף הזמין את הירונימוס כדי לערוך מחדש את הנוסח הלטיני של ספרי הבשורה, והלה סיים את מלאכתו בתוך שנים ספורות. אחר כך החל בעריכה מחדש של ספרים נוספים מן המקרא שתורגמו ללטינית.
תרגומו של הירונימוס, שמאוחר יותר נקרא הווּלְגַטָה, הופק ממספר מקורות שונים. כשתרגם את מזמורי התהלים, התבסס הירונימוס על תרגום השבעים, תרגום התנ״ך ליוונית אשר הושלם במאה השנייה לפה״ס. הוא ערך מחדש את ספרי הבשורה, ותרגם חלק נכבד מן התנ״ך ישירות מעברית. סביר להניח שאת שאר הכתובים ערכו מתרגמים אחרים. לבסוף צורפו גם קטעים מתוך הווטוס לטינה אל הוולגטה של הירונימוס.
בתחילה זכה תרגומו של הירונימוס לתגובה צוננת. אפילו אוגוסטינוס מתח עליו ביקורת. אך במהלך הזמן שימש תרגום זה כבסיס לתרגומי מקרא בכרך אחד. במאות השמינית והתשיעית ניגשו מלומדים כמו אלקואין ותאוֹדוּלף לתקן טעויות לשוניות וטקסטואליות שנפלו בתרגומו של הירונימוס בעקבות העתקות חוזרות ונשנות. למדנים אחרים חילקו את הטקסט לפרקים, וכך הקלו את העיון בכתבי־הקודש. כאשר הומצא הדפוס באותיות מיטלטלות, היה תרגומו של הירונימוס ספר המקרא הראשון שיצא מתחת מכבש הדפוס.
בשנת 1546, בוועידת טרנטו, העניקה הכנסייה הקתולית לתרגומו של הירונימוס את השם וולגטה. הוועידה קבעה כי תרגום זה של המקרא הוא תרגום ”אותנטי”, והפכה אותו לנוסח המוסמך של הכנסייה הקתולית. באותו זמן הורתה הוועידה על עריכת התרגום מחדש. הוחלט כי מספר ועדות מיוחדות יפקחו על העבודה, אך הואיל והאפיפיור סיקסטוס ה־5 ציפה בקוצר רוח לראות את התוצר המוגמר ועקב בטחונו העצמי המופרז באשר ליכולותיו האישיות, הוא לקח על עצמו לסיים את המלאכה. הדפסת המהדורה המתוקנת שלו החלה רק לאחר מותו ב־1590. מועצת הקרדינלים פסלה מייד את התרגום בטענה שהוא רווי טעויות, ועל כן ביטלה את הדפסתו.
נוסח חדש ראה אור ב־1592 בניצוחו של האפיפיור קְלֶמֶנְס ה־8, ולימים נקרא על שמם של סיקסטוס ה־5 וקלמנס ה־8 (Sixtine Clementine edition). משך זמן מה הוא נותר כנוסח הרשמי של הכנסייה הקתולית. הוא שימש גם בסיס לתרגומים קתוליים לשפות אחרות, כדוגמת תרגומו של אנטוניו מרטיני לאיטלקית שהושלם ב־1781.
מקרא חדש בלטינית
במאה ה־20, בעקבות בדיקה ביקורתית של הנוסח, התברר שהוולגטה, כמו גם תרגומי מקרא אחרים, זקוקה לעריכה מחדש. לשם כך, הקימה הכנסייה הקתולית בשנת 1965 ועדה מיוחדת והורתה לה לערוך מחדש את התרגום הלטיני על בסיס מידע עדכני, ליצירת ה”וולגטה החדשה”. הנוסח החדש נועד לשמש בטקסים הקתוליים בשפה הלטינית.
החלק הראשון של התרגום החדש הופיע ב־1969, וב־1979 אישר האפיפיור יוחנן פאולוס ה־2 את הוצאתה לאור של הנובה וולגטה. המהדורה הראשונה הכילה את השם המפורש (Iahveh) במספר פסוקים, וביניהם שמות ג׳:15 ו־ו׳:3. בהמשך, בשנת 1986, ראתה אור המהדורה הרשמית השנייה. נאמר עליה בפי אחד מחברי הוועדה, שהיא ”היכתה על חטא [שכן]... דומינוס [’האדון’] הוחזר למקומו תחת [השם המפורש]”.
כשם שמאות שנים קודם לכן נמתחה ביקורת על הוולגטה, כך נמתחה גם ביקורת על הנובה וולגטה, אפילו מצד חוקרים קתוליים. אומנם היא הוצגה בתחילה כתרגום שיתרום לאחדות הכנסיות הנוצריות השונות, אך רבים ראו בה מכשול לדיאלוג בין־דתי,
בייחוד מפני שהיא הוצגה כדגם מחייב לתרגומי המקרא בשפות המודרניות. בגרמניה ניצבה הנובה וולגטה בלב מחלוקת שנתגלעה בין פרוטסטנטים וקתולים סביב נוסח בין־כנסייתי מתוקן. הפרוטסטנטים האשימו את הקתולים בהתעקשות על כך שתרגום חדש זה יעלה בקנה אחד עם הנובה וולגטה.אף שהלטינית כבר אינה שפה המדוברת בפי רבים, לתרגום המקרא בלטינית הייתה השפעה ישירה ועקיפה על מיליוני קוראי מקרא. הוא עמד מאחורי המינוח הדתי של שפות רבות. אולם, דבר־אלוהים, בלי תלות בשפה שאליה הוא מתורגם, ממשיך לפעול ולשנות את חייהם של מיליונים המשתדלים בלב שומע לנהוג בהתאם למסר יקר הערך הטמון בו (עברים ד׳:12).
[הערת שוליים]
^ ס׳ 5 למידע נוסף בשאלה מדוע נכתבו כתבי־הקודש המשיחיים ביוונית, ראה המאמר ”הידעת?” שבעמוד 13.
[קטע מוגדל בעמוד 23]
האפיפיור יוחנן פאולוס השני אישר את הוצאתה לאור של הנובה וולגטה. המהדורה הראשונה הכילה את השם המפורש (Iahveh).
[תיבה בעמוד 23]
תקנה פולמוסית
בשנת 2001, אחרי ארבע שנות עבודה, הוציאה הקונגרגציה לפולחן דתי ולנוסח המקדשים את התקנה ”עבודת קודש אותנטית” (Liturgiam authenticam). תקנה זו סופגת ביקורת חריפה מצד חוקרים קתוליים רבים.
לפי התקנה, הואיל והנובה וולגטה היא הנוסח הרשמי של הכנסייה, עליה לשמש כדגם לכל שאר תרגומי המקרא, גם אם היא סותרת את הנוסח המקורי. רק תרגום מקרא שנערך בהתאם לתקנה זו יכול להיות מקובל בעיני ראשי הכנסייה הקתולית. התקנה מציינת שבנוסחים הקתוליים, ”שמו של האל הכול יכול [יהוה]” צריך להיות מתורגם ”לכל שפה, על־ידי מילה המקבילה במשמעותה” למילה דומינוס, או ”אדון”, כפי שנעשה במהדורה השנייה של הנובה וולגטה — וזאת אף שבמהדורה הראשונה מופיע השם יהוה (Iahveh). *
[הערת שוליים]
^ ס׳ 26 ראה המאמר ”הוותיקן שואף לשים קץ לשימוש בשם אלוהים”, שבעמוד 30.
[תמונה בעמוד 22]
תרגום המקרא ללטינית של אלקואין, 800 לספירה
[שלמי תודה]
(it.beniculturali.archivi.www) Steffens .From Paléographìe latine, by F
[תמונות בעמוד 22]
ה”וולגטה” על שמם של סיקסטוס ה־5 וקלמנס ה־8, 1592
[תמונות בעמוד 23]
שמות ג׳:15, נובה וולגטה, 1979
[שלמי תודה]
2008 Libreria Editrice Vaticana ©