אנשים רבים רואים בשילוש ”‏עיקר האמונה המרכזי של הנצרות”‏.‏ על־פי אמונה זו,‏ האב,‏ הבן ורוח הקודש הם שלוש דמויות המהוות אלוהים אחד.‏ הקרדינל ג׳ון אוקונור אמר בקשר לשילוש:‏ ”‏אנו יודעים שזוהי תעלומה גדולה מאוד,‏ שאיננו מבינים אפילו לא את קצה קצהָ”‏.‏ מדוע כה קשה להבין את השילוש?‏

אחד ממילוני המקרא (‏The Illustrated Bible Dictionary)‏ מצביע על אחת הסיבות.‏ המילון מדבר על השילוש ומודה:‏ ”‏אין זו אמונה המבוססת על המקרא במובן זה שניתן למצוא לה הגדרה במקרא”‏.‏ הואיל ואמונת השילוש אינה ”‏אמונה המבוססת על המקרא”‏,‏ עושים המאמינים בשילוש מאמצים נואשים על מנת למצוא פסוקים מן המקרא — ואף מסלפים אותם — כדי להציג תימוכין לעיקר אמונה זה.‏

דוגמה אחת לפסוק שפעמים רבות משתמשים בו בצורה לא־נכונה הוא יוחנן א׳:‏1‏.‏ נאמר שם:‏ ”‏בראשית היה הדבר,‏ והדבר היה עם האלוהים [‏ביוונית,‏ טון תיאון‏]‏,‏ והדבר היה האלוהים [‏תיאוס‏]‏”‏ (‏תרגום המלך ג׳יימס‏)‏”‏.‏ בפסוק נמצאות שתי צורות של שם העצם היווני תיאוס ‏(‏אלוהים)‏.‏ בפעם הראשונה בא שם העצם אחרי המילה טון ‏(‏צורת תווית יידוע המקבילה להא הידיעה)‏,‏ כך שבמקרה זה המילה תיאון מתייחסת לאל הכול יכול.‏ בפעם השנייה לא הוצמדה תווית יידוע למילה תיאוס‏.‏ האם הושמטה המילה בטעות?‏

בשורת יוחנן נכתבה בקוייני,‏ או היוונית המשותפת,‏ שפה בעלת חוקים מפורטים  בנושא השימוש בתווית יידוע.‏ חוקר המקרא א.‏ ת.‏ רוברטסון ציין שאם הן הנושא והן הנשוא במשפט מיודעים,‏ ’‏שניהם זהים וניתן להחליף ביניהם’‏.‏ רוברטסון מביא כדוגמה את הכתוב במתי י״ג:‏38‏:‏ ”‏השדה [‏ביוונית,‏ או אגרוס‏]‏ הוא התבל [‏ביוונית,‏ או קוסמוס‏]‏”‏.‏ על בסיס כללי הדקדוק,‏ אנו מבינים שהעולם והשדה הם היינו הך.‏

אך מה באשר למשפט שבו מוצמדת לנושא תווית יידוע ולנשוא לא,‏ כמו המשפט שביוחנן א׳:‏1‏?‏ החוקר ג׳יימס אלן יואיט מזכיר את הפסוק כאחת הדוגמאות ומדגיש:‏ ’‏במבנה כזה הנושא והנשוא אינם שווים ואינם זהים כלל וכלל’‏.‏

לשם המחשה,‏ מצטט יואיט את הנאמר ביוחנן א׳.‏ א׳:‏5‏:‏ ”‏האלוהים אור”‏.‏ במקרה הזה,‏ המילה ”‏האלוהים”‏ היא או תיאוס ביוונית‏,‏ ועל כן היא מיודעת.‏ אבל המילה פוֹס,‏ שמשמעה ”‏אור”‏,‏ אינה מיודעת.‏ יואיט מציין:‏ ”‏תמיד נכון יהיה לומר.‏.‏.‏ על אלוהים שהאור הוא אחד ממאפייניו;‏ לא תמיד נכון יהיה לומר שהאור הוא האלוהים”‏.‏ דוגמאות דומות ניתן למצוא ביוחנן ד׳:‏24‏:‏ ”‏האלוהים הוא רוח”‏ וביוחנן א׳.‏ ד׳:‏16‏:‏ ”‏האלוהים הוא אהבה”‏.‏ בשני הפסוקים מוצמדת לנושא תווית יידוע,‏ אך הנשוא,‏ ”‏רוח”‏ ו”‏אהבה”‏,‏ אינו מיודע.‏ לפיכך,‏ לא ניתן להחליף בין הנושא והנשוא.‏ מן הפסוקים האלה אין להבין ש”‏רוח היא האלוהים”‏ וש”‏אהבה היא האלוהים”‏.‏

רבים מחוקרי השפה היוונית וממתרגמי המקרא מכירים בכך שיוחנן א׳:‏1 מבליט את אופיו של ”‏הדבר”‏ ולא את זהותו.‏ ויליאם ברקלי,‏ מתרגם מקרא,‏ אומר:‏ ”‏[‏השליח יוחנן]‏ לא שם תווית יידוע לפני המילה תיאוס,‏ ולכן היא מתפקדת כתואר.‏.‏.‏ יוחנן אינו מזהה כאן את ’‏הדבר’‏ עם האלוהים.‏ במילים פשוטות,‏ הוא אינו אומר שישוע הוא האלוהים”‏.‏ החוקר ג׳ייסון דיוויד בדון אומר ברוח דומה:‏ ”‏ביוונית,‏ אם לא תוסיף תווית יידוע למילה תיאוס במשפט כמו ביוחנן א׳:‏1ג‏,‏ אזי קוראיך יניחו שאתה מתייחס ל’‏אל’‏.‏ .‏.‏.‏ היעדרותה של תווית היידוע הופכת את המילה תיאוס לשונה לגמרי מהמונח המיודע או תיאוס,‏ כפי שהמילה ’‏אל’‏ .‏.‏.‏ שונה מהמילה ’‏האלוהים’‏”‏.‏ בדון מוסיף:‏ ”‏ביוחנן א׳:‏1 ’‏הדבר’‏ אינו האלוהים האחד והיחיד,‏ אלא אל,‏ או ישות אלוהית”‏.‏ או כפי שניסח זאת החוקר ג׳וזף הנרי ת’‏אייר,‏ מעורכי תרגום מקרא לאנגלית (‏American Standard Version)‏:‏ ”‏הלוגוס [‏”‏הדבר”‏]‏ היה אלוהי ולא האלוהים עצמו”‏.‏

האם זהותו של אלוהים צריכה להיות ”‏תעלומה גדולה מאוד”‏?‏ היא לא הייתה כזו בעיני ישוע.‏ בתפילתו לאביו,‏ הבחין ישוע הבחנה ברורה בינו לבין אביו כשאמר:‏ ”‏ואלה הם חיי עולם:‏ שיכירו אותך,‏ אלוהי האמת לבדו,‏ ואת אשר שלחת — את ישוע המשיח”‏ (‏יוחנן י״ז:‏3‏)‏.‏ אם אנחנו מאמינים למוצא פיו של ישוע ומבינים את הדברים הברורים שמלמד המקרא,‏ אזי עלינו לכבד את ישוע כפי שהוא באמת — בנו השמימי של אלוהים.‏ עלינו גם לעבוד את יהוה כ”‏אלוהי האמת לבדו”‏.‏