פסקל גדל בשכונה ענייה בחוף השנהב והשתוקק לחיים טובים יותר. כמתאגרף חובבן הוא תהה, ’היכן תהיה לי הזדמנות להפוך לכוכב ספורט ולהתעשר?’ באמצע שנות ה־20 לחייו הגיע למסקנה שכדאי לו לנסוע לאירופה. אבל מכיוון שלא היו לו מסמכי נסיעה הוא תכנן להיכנס לאירופה באופן בלתי חוקי.‏

בשנת 1998, כשהיה בן 27, החל פסקל במסעו. הוא חצה את הגבול אל גאנה, עבר דרך טוגו ובנין ולבסוף הגיע לעיר בירני נקוני שבניז’ר. כעת עמד להתחיל החלק הבאמת מסוכן של המסע. כדי להגיע צפונה היה עליו לעלות על משאית ולחצות את מדבר סהרה, ובהגיעו לים התיכון לעלות על ספינה ולהפליג לאירופה. אבל בניז’ר קרו שני דברים שגרמו לו לשנות את תוכניתו.‏

קודם כול, נגמר לו הכסף. שנית, הוא פגש את נוֹאֶה, חלוץ שהתחיל לתת לו שיעורי מקרא. הדברים שלמד השפיעו עליו עמוקות ושינו את השקפת עולמו. מטרותיו החומריות פינו את מקומן ליעדים רוחניים. בדצמבר 1999 נטבל פסקל. מתוך הכרת טובה ליהוה, החל לשרת כחלוץ ב־2001 בניז’ר —  באותה העיר שבה למד את האמת. מה הוא חש לגבי שירותו? הוא אומר, ”אני מנצל את חיי בצורה הטובה ביותר!”‏

בדומה לפסקל, רבים נוכחו שכדי להפיק סיפוק רב יותר בחיים יש להתמקד במטרות רוחניות. לשם כך, יש שעברו מאירופה לאפריקה כדי לשרת באזורים שבהם קיים צורך רב יותר במבשרי מלכות. למעשה כ־65 עדים מאירופה — בין הגילים 17 עד 70 — עברו לאפריקה כדי למלא את הצורך הרב במבשרים במערב היבשת במדינות בורקינה פאסו, בנין, טוגו וניז’ר.‏ * מה גרם להם לעשות את הצעד הגדול הזה, ומה היו התוצאות?‏

אן־ראקל מדנמרק מספרת: ”הוריי שירתו כשליחים בסנגל. הם תמיד דיברו על שירותם בהתלהבות גדולה, וזה גרם לי לרצות לחיות חיים כאלה”. לפני כ־15 שנה, כשהייתה בשנות ה־20 המוקדמות לחייה, עברה אן־ראקל לטוגו,  וכיום היא משרתת שם בקהילת שפת סימנים. איזו השפעה הייתה לכך על אחרים? היא אומרת: ”מאוחר יותר גם אחותי הקטנה ואחי עברו לטוגו”.‏

 אורל, אח נשוי בן 70 מצרפת, מספר: ”לפני חמש שנים, כשיצאתי לפנסיה, ניצבה בפניי בחירה: או לחיות חיים שקטים בצרפת ולחכות שיבוא גן העדן, או להרחיב את שירותי”. אורל בחר באפשרות השנייה. לפני כשלוש שנים הוא ואשתו, אלבר־פאייט, עברו לבנין.  ‏”הבחירה שלנו לשרת כאן את יהוה הייתה הדבר הכי טוב שעשינו בחיים”, אומר אורל, ומוסיף בחיוך: ”והאמת, חלקים מסוימים בשטח שלנו לאורך החוף דווקא די נראים לי כמו גן עדן”.‏

קלודומיר ואשתו ליסיאן עברו מצרפת לבנין  לפני 16 שנה. בהתחלה התגעגעו מאוד למשפחה ולחברים בצרפת, וחששו שלא יצליחו להסתגל לחייהם החדשים. אבל הסתבר שחששותיהם לא היו מוצדקים. הם חוו שמחה רבה. ”במהלך 16 השנים האלו”, אומר קלודומיר, ”הייתה לנו הזכות לעזור בממוצע לאדם אחד מדי שנה לקבל את האמת”.‏

סבסטיאן וז’ואנה, זוג נשוי מצרפת, עברו לבנין  ב־2010. ”יש כל כך הרבה מה לעשות בקהילה”, אומר סבסטיאן. ”לשרת כאן זה כמו לעבור הכשרה תיאוקרטית מואצת!” ואיך מגיבים האנשים בשטח? ז’ואנה אומרת: ”אנשים צמאים לאמת. אפילו כשאנחנו לא בשירות, עוצרים אותנו ברחוב כדי לשאול שאלות מקראיות ולבקש מאתנו ספרות”. כיצד השפיע המעבר על נישואיהם? סבסטיאן מסביר: ”הנישואין שלנו התחזקו. זה תענוג לבלות ימים שלמים בשירות השדה יחד עם אשתי”.‏

אריק ואשתו קתי משרתים כחלוצים באזור דל אוכלוסין בצפון בנין. לפני כעשר שנים, כשהתגוררו בצרפת, התחילו לקרוא מאמרים על שירות במקומות שקיים בהם צורך רב יותר ושוחחו עם אחים ואחיות המשרתים בשירות המורחב. כך ניעור בהם הרצון לעבור לארץ אחרת, ואת זאת עשו ב־2005. הגידול המספרי שהם עדים לו מרשים. אריק מספר: ”לפני שנתיים היו בקבוצה שלנו בעיירה טנגייטה 9 מבשרים; היום יש לנו 30. בימי ראשון נוכחים באסיפות בין 50 ל־80 איש. אין לתאר את השמחה שאנו חווים כשאנו עדים לצמיחה הזאת!”‏

באילו קשיים נתקלו כמה מהאחים והאחיות שעברו לארצות שבהן קיים צורך רב יותר? בנימין בן ה־33 הוא אחיה של אן־ראקל. בשנת 2000 פגש בדנמרק שליח המשרת בטוגו. בנימין מספר: ”כשאמרתי לשליח שאני רוצה להיות חלוץ, הוא אמר לי: ’אתה יודע, אתה יכול להיות חלוץ בטוגו’”. בנימין חשב על זה. הוא אומר: ”באותו זמן עוד לא הייתי בן 20, אבל שתי אחיותיי כבר שירתו אז בטוגו,  ולכן היה לי קל יותר לעבור לשם”. בנימין עבר לטוגו אבל נתקל בקושי מסוים. הוא מסביר: ”לא ידעתי מילה בצרפתית. ששת החודשים הראשונים היו קשים כי לא ממש יכולתי לתקשר”. אך עם הזמן הוא התקדם. בנימין משרת כיום בבית־אל בבנין.  הוא עוזר בהובלת ספרות ובמחלקת המחשבים.‏

אריק וקתי, שהוזכרו קודם לכן, שירתו בשטח של דוברי שפה זרה בצרפת לפני שעברו לבנין. במה הייתה מערב אפריקה שונה? קתי אומרת: ”לא היה קל למצוא מקום מגורים מתאים. במשך חודשים התגוררנו בבית בלי חשמל ובלי מים זורמים”. אריק מוסיף: ”השכנים השמיעו מוזיקה רועשת עד השעות המאוחרות של הלילה. אתה חייב לגלות סבלנות במקרים כאלה ולהיות מוכן להסתגל”. שניהם מסכימים: ”השמחה לשרת בשטח כמעט בתולי מפצה על כל הקשיים”.‏

מישל ומארי־אגנס, זוג נשוי מצרפת בשנות ה־50 המאוחרות לחייהם, עברו לבנין  לפני כחמש שנים. בהתחלה הם היו מודאגים. מישל מספר: ”היו שאמרו שאנחנו כמו אנשים שיושבים בתוך מריצה ושמישהו מאחור דוחף אותה על חבל דק! זה יכול להיות מפחיד אם אתה לא יודע שמי שדוחף את המריצה הוא בעצם יהוה. המעבר שלנו היה למען יהוה ובעזרת יהוה”.‏

מבשרים בעלי ניסיון בשטחים מסוג זה מדגישים שחשוב להיערך למעבר — לתכנן מראש, ללמוד להסתגל, לדבוק בתקציב ולהישען על יהוה (‏לוקס י”ד:28–30‏).‏

סבסטיאן, שהוזכר קודם לכן, מספר: ”לפני שעברנו, ז’ואנה ואני חסכנו במשך שנתיים; קיצצנו בהוצאות הפנאי ולא ביצענו רכישות לא־נחוצות”. הם עובדים באירופה מספר חודשים מדי שנה, וכך מתאפשר להם לשרת כחלוצים בבנין בשאר ימות השנה.‏

מארי־תרז היא אחת מכ־20 אחיות לא־נשואות שהגיעו מארצות שונות כדי למלא את הצורך  במבשרים במערב אפריקה. היא עבדה כנהגת אוטובוס בצרפת, אבל ב־2006 יצאה לשנת שבתון כדי לשרת כחלוצה בניז’ר.  תוך זמן קצר הבינה שאלה החיים שהיא רוצה. מארי־תרז מספרת: ”אחרי שחזרתי לצרפת הסברתי למעסיק שלי שאני רוצה לשנות את לוח הזמנים שלי בעבודה, והוא הסכים. עכשיו ממאי עד אוגוסט אני עובדת כנהגת אוטובוס בצרפת, ומספטמבר עד אפריל אני משרתת כחלוצה בניז’ר”.‏

מי ש’מחפשים תחילה את המלכות’ יכולים לסמוך על יהוה שהוא ייתן להם את ”כל שאר הדברים” החיוניים (‏מתי ו’:33‏). המקרה של סאפירה, אחות רווקה מצרפת בשנות ה־20 המאוחרות לחייה המשרתת כחלוצה בבנין,  ממחיש זאת. בשנת 2011 היא חזרה לצרפת כדי לעבוד ולממן את שנת השירות הנוספת שלה (השישית) באפריקה. סאפירה מספרת: ”זה היה ביום שישי, היום האחרון שלי בעבודה, אבל עדיין היו חסרים לי עשרה ימי עבודה כדי שיהיה לי מספיק כסף בשביל השנה הבאה. נותרו לי עוד שבועיים בלבד בצרפת. התפללתי ליהוה וסיפרתי לו על מצבי. זמן קצר לאחר מכן התקשרו אליי מחברת כוח אדם ושאלו אם אני מוכנה להחליף מישהי למשך שבועיים”. ביום שני הלכה סאפירה למקום העבודה כדי לקבל הכשרה מהעובדת שהיא הייתה אמורה להחליף. היא מספרת: ”כמה הופתעתי לגלות שהיא אחות משיחית שהייתה צריכה עשרה ימי חופש כדי ללמוד בבית־הספר לשירות החלוצי! הבוס שלה הסכים לתת לה חופשה רק בתנאי שיימצא לה מחליף. גם היא התחננה ליהוה שימצא לה פתרון — בדיוק כמוני”.‏

יש אחים ואחיות שעברו למערב אפריקה למשך שנים רבות והשתקעו שם, ואילו אחרים נשארו מספר שנים ולאחר מכן חזרו לארצם. בכל זאת, מי ששירתו בעבר בארצות שבהן קיים צורך רב יותר יצאו נשכרים משנות שירותם. הם למדו שסיפוק אמיתי בחיים נובע משירות יהוה.‏