להתמודד עם אובדן בן או בת זוג
המקרא אומר מפורשות: הבעל צריך ’לאהוב את אשתו כפי שהוא אוהב את עצמו, ועל האישה לרחוש כבוד עמוק לבעלה’. שניהם צריכים למלא את תפקידיהם כ”בשר אחד” (אפ׳ ה׳:33; בר׳ ב׳:23, 24). עם הזמן, הקשר והאהבה בין בני הזוג הולכים ומתחזקים. ניתן להשוות זאת לשורשיהם של שני עצים הצומחים זה לצד זה. בנישואין מאושרים חייהם של הבעל והאישה נשזרים ונקלעים אלה באלה.
אך אם הבעל או האישה מתים, הקשר שעד אז היה קשר בל יינתק נקטע. האלמנה או האלמן נותרים עם בליל של כאב לב, בדידות ואולי גם כעס או אשמה. לדוגמה, במהלך 58 שנות נישואיה הכירה דניאלה גברים ונשים רבים שהתאלמנו. * אבל לאחר מות בעלה היא אמרה: ”אף פעם לא הבנתי מה עובר על אדם שמתאלמן. אין לך שום דרך להבין זאת עד שאתה חווה זאת בעצמך”.
כאב שנדמה כי לא יחלוף לעולם
חוקרים סבורים שאין מצוקה קשה יותר מן המצוקה הרגשית הנגרמת ממותו של בן זוג אהוב. רבים שאיבדו את יקיריהם מסכימים עם דעה זו. בעלה של מילי נפטר לפני שנים רבות. כשתיארה את חייה כאלמנה אמרה: ”אני מרגישה כמו אדם נכה”. היא התכוונה למצב
הרגשי שהיא נתונה בו בעקבות מות בעלה אחרי 25 שנות נישואין.סוזן חשבה פעם שזה מוגזם מצד אלמנות להתאבל שנים רבות על בעליהן. ואז, אחרי 38 שנות נישואין, מת בעלה. מאז חלפו כבר 20 שנה, והיא אומרת: ”אני חושבת עליו יום יום”. לא פעם היא בוכה מרוב געגועים אליו.
המקרא מציג את הכאב הנגרם מאובדן בן או בת זוג ככאב אכזרי ומתמשך. מסופר שכאשר מתה שרה בא בעלה אברהם ’לספוד לה ולבכותה’ (בר׳ כ״ג:1, 2). למרות אמונתו בתחיית המתים חש אברהם יגון עמוק על מות אשתו האהובה (עב׳ י״א:17–19). לאחר מות אשתו היקרה רחל לא במהרה שכח אותה יעקב. הוא דיבר עליה בחום עם בניו (בר׳ מ״ד:27; מ״ח:7).
מה אנו לומדים מדוגמאות מקראיות אלו? הלקח הוא שאלמנות ואלמנים רבים חשים את הכאב לאורך שנים. כאשר הם בוכים ברגעי עצבות, אל לנו לראות בדמעותיהם אות לחולשה אלא תגובה טבעית ומובנת לאובדנם הגדול. ייתכן שהם יזדקקו לאמפתיה ולתמיכה מצדנו למשך זמן רב.
להתמודד עם כל יום בנפרד
חייהם של האלמן או של האלמנה אינם חוזרים להיות כפי שהיו בתקופת רווקותם. אחרי שנות נישואין רבות הבעל בדרך כלל יודע כיצד לנחם את אשתו ולרומם את רוחה כאשר היא עצובה או מתוסכלת. עם מותו היא מאבדת גם את האהבה ואת הנחמה שהעניק לה. באותו אופן, האישה לומדת עם הזמן כיצד לגרום לבעלה להרגיש ביטחון ואושר. אין דבר שישווה למגע ידה העדין, למילותיה המרגיעות ולתשומת הלב שהיא מקדישה לרצונותיו ולצרכיו. עם מותה הוא חש ריקנות. על כן, ישנם אלמנים ואלמנות המביטים אל העתיד בחוסר ודאות ובחשש. אילו עקרונות מקראיים יעזרו להם למצוא ביטחון ושלווה?
”לעולם אל תהיו מודאגים... מיום המחר, כי למחר דאגות משלו. כל יום וצרותיו שלו” (מתי ו׳:34). מילותיו של ישוע חלות במיוחד על הצרכים החומריים, אבל הן גם עוזרות לרבים להתמודד עם אובדן יקיריהם. מספר חודשים אחרי מות אשתו כתב צ׳ארלס: ”געגועיי למוניק עדיין חזקים מאוד, ולפעמים אני מרגיש שזה רק הולך ומחמיר. אבל אני יודע שזה טבעי ושהזמן יעשה את שלו ושהכאב בסופו של דבר יפחת”.
כן, צ׳ארלס היה צריך לתת ’לזמן לעשות את שלו’. מה עזר לו להחזיק מעמד? הוא אמר: ”בעזרת יהוה התמודדתי עם כל יום בנפרד”. צ׳ארלס לא נתן לצער למוטט אותו. כאבו אומנם לא חלף בן לילה, אבל גם לא הכניע אותו. אם התאלמנת, עשה מאמץ להתמודד עם אובדנך כל יום בנפרד. אינך יודע איזו ברכה או איזה עידוד יביא עמו המחר.
המוות לא היה חלק ממטרתו המקורית של יוח״א ג׳:8; רומ׳ ו׳:23). באמצעות המוות והפחד מפני המוות מותיר השטן המוני אנשים בעבדות ובמצב של חוסר תקווה (עב׳ ב׳:14, 15). השטן מרוצה כאשר אדם חדל להאמין שהוא אי פעם ימצא אושר וסיפוק אמיתיים, אפילו בעולם החדש שיכונן אלוהים. אם כן, המצוקה שחווים האלמנים והאלמנות בעקבות אובדן יקיריהם נובעת מחטאו של אדם הראשון וממזימות השטן (רומ׳ ה׳:12). יהוה ימגר את המוות המשמש ככלי אכזרי בידי השטן, וכך יתקן כליל את הנזק שנגרם על־ידיו. מבין אלו שישתחררו מן הפחד שמשליט השטן יהיו גם רבים שאיבדו כמוך בן או בת זוג.
יהוה, אלא אחד מ”פועלי השטן” (אחרי תחיית המתים כאן עלי אדמות יהיו ללא ספק שינויים רבים ביחסים בין בני אדם. חשוב על הורים, הורי הורים ואנשים מדורות קודמים שישובו לחיים ויתקדמו אל השלמות לצד ילדיהם ונכדיהם. נזקי הזקנה יחלפו. ייתכן שהדורות הצעירים יצטרכו ללמוד לראות את אבות אבותיהם בצורה שונה לגמרי ממה שהם רואים אותם כיום. שינויים אלה יהיו בהחלט חלק מהשיפור שתחווה המשפחה האנושית.
ישנן אינספור שאלות שניתן להעלות על הדעת בנוגע למוקמים לתחייה. לדוגמה, מה יהיה על אלו שאיבדו שני בני זוג או יותר? הצדוקים שאלו שאלה על אישה שאיבדה את בעלה הראשון לוקס כ׳:27–33). מה יהיה טיב היחסים ביניהם בתחיית המתים? איננו יודעים, ואין טעם להעלות השערות או להיות מוטרדים לגבי סימני שאלה אלה. בשלב זה עלינו לבטוח באלוהים. על דבר אחד אין עוררין — כל מה שיעשה יהוה בעתיד יהיה דבר טוב שצריך לקוות לו ולא לחשוש מפניו.
והשני וכן הלאה (תקוות התחייה — מקור נחמה
אחד מעיקרי האמונה הברורים ביותר בדבר־אלוהים הוא שיקירינו המתים ישובו לחיות. פרשות מקראיות של נסי תחייה מן העבר הן ערובה לכך ש”כל שוכני הקברים ישמעו את קולו [של ישוע] ויֵצאו” (יוח׳ ה׳:28, 29). האנשים שיחיו באותה עת ישמחו לפגוש את יקיריהם אשר ישוחררו מאחיזת המוות. ומצד שני, איננו מסוגלים אף לתאר לעצמנו את האושר שיחוו המוקמים לתחייה.
כאשר יקומו המתים לתחייה יוצף העולם בשמחה חסרת תקדים. מיליארדי מתים ישובו לחיות בקרב בני האדם (מר׳ ה׳:39–42; ההת׳ כ׳:13). המחשבות על נס עתידי זה יכולות לנחם את כל מי ששכלו את יקיריהם.
האם תהיה למישהו סיבה של ממש להתעצב בתחיית המתים? המקרא משיב בשלילה. לפי ישעיהו כ״ה:8, יהוה ’יבלע את המוות לנצח’. בתוך כך יסיר אלוהים לחלוטין את ההשלכות הכואבות של המוות, שכן הנבואה מוסיפה ואומרת: ”ומחה אדני יהוה דמעה מעל כל פנים”. אם אתה או את כואבים כיום את מות שותפכם לחיים, תחיית המתים ללא ספק תמלא את לבכם בשמחה.
איש אינו מבין לגמרי את כל מה שיעשה אלוהים בעולם החדש. יהוה אומר: ”כי גבהו שמיים מארץ, כן גבהו דרכיי מדרכיכם ומחשבותיי ממחשבותיכם” (יש׳ נ״ה:9). הבטחתו של ישוע בדבר תחיית המתים שלעתיד לבוא מעניקה לנו את ההזדמנות לבטוח ביהוה כדוגמת אברהם. הדבר הכי חשוב שכל משיחי צריך לעשות כיום הוא לקיים את דרישות אלוהים, וכך יהיה הוא ’ראוי לרשת את הסדר העולמי העתיד לבוא’ יחד עם מי שיוקמו לתחייה (לוקס כ׳:35).
יסוד לתקווה
אל תהיה מודאג מדי לגבי העתיד אלא התמקד בתקווה. מנקודת מבט אנושית העתיד קודר. אבל יהוה נותן לנו תקווה לדבר טוב יותר. איננו יכולים לדעת כיצד בדיוק ישביע יהוה את כל צרכינו ורצונותינו, אך אל לנו לפקפק בכך. השליח פאולוס כתב: ”תקווה הנראית לעין אינה תקווה, שכן האם יקווה אדם למה שהוא רואה? אך אם אנו מקווים לדבר שאיננו רואים, אנחנו מצפים לו בכליון עיניים בעמידה איתנה” (רומ׳ ח׳:24, 25). תקווה חזקה שהבטחות אלוהים יתגשמו תסייע לך להחזיק מעמד. בזכות עמידתך האיתנה אתה תזכה לעתיד נפלא זה שבו יהוה ”ייתן לך משאלות לבך”. הוא ’ישביע לכל חי רצון’ (תהל׳ ל״ז:4; קמ״ה:16; לוקס כ״א:19).
סמוך למותו של ישוע היו שליחיו עצובים, מפוחדים ומבולבלים. כדי לנחם אותם אמר להם ישוע: ”אל יחרד לבבכם. גלו אמונה באלוהים וגלו אמונה גם בי”. עוד אמר: ”לא אעזוב אתכם אבלים; אבוא אליכם” (יוח׳ י״ד:1–4, 18, 27). לאורך הדורות הקנו דבריו לתלמידיו המשוחים יסוד לתקווה ולעמידה איתנה. גם מי שמייחלים לראות את יקיריהם בתחיית המתים אינם צריכים לשקוע בייאוש. נוכל להיות סמוכים ובטוחים שיהוה ובנו לא יעזבו אותם אבלים!
^ ס׳ 3 השמות בדויים.