מאבק משפטי ממושך מסתיים בניצחון!
מאבק משפטי ממושך מסתיים בניצחון!
זה התחיל ב־1995 ונמשך 15 שנה. במשך כל התקופה הזו הותקפו המשיחיים האמיתיים ברוסיה על־ידי מתנגדי חופש הדת. מתנגדים אלה היו נחושים בדעתם להוציא אל מחוץ לחוק את עדי־יהוה במוסקבה ומחוצה לה. למרות זאת, יהוה ראה לנכון להעניק לאחינו היקרים ברוסיה ניצחון משפטי כגמול על כך ששמרו לו אמונים. מה הוביל למאבק זה?
חירות סוף סוף!
במחצית הראשונה של שנות ה־90 הושבו לאחינו ברוסיה החירויות הדתיות שנשללו מהם ב־1917. ב־1991 רשמה ממשלת ברית המועצות את עדי־יהוה כדת רשמית. לאחר התפרקות ברית המועצות נרשמו עדי־יהוה בממשלת רוסיה. זאת ועוד, עדים שנרדפו על רקע דתי עשרות שנים לפני כן הוכרו רשמית על־ידי המדינה כקורבנות דיכוי פוליטי. ב־1993 רשמה מחלקת המשפטים של מוסקבה את עדי־יהוה כ”קהילת עדי־יהוה במוסקבה”. באותה השנה גם נכנסה לתוקף החוקה החדשה של רוסיה המבטיחה חופש דת. אין פלא שאח אחד קרא בהתרגשות: ”מעולם לא חלמנו שנזכה לראות חופש כזה!” והוסיף, ”חיכינו לזה 50 שנה!”
האחים והאחיות ברוסיה ניצלו היטב ’עת’ נוחה זו ומייד הגבירו את פעילות ההטפה שלהם, ורבים נענו למסר שבפיהם (טימ״ב ד׳:2). ”אנשים מאוד התעניינו בדת”, אמרה אישה אחת. עד מהרה הלך והתרבה מספר המבשרים, החלוצים והקהילות. למעשה, מ־1990 עד 1995 זינק מספר העדים במוסקבה מכ־300 ללמעלה מ־000,5! לנוכח ההתרחבות ההולכת וגוברת של שורות משרתי יהוה במוסקבה, נתמלאו מתנגדי חופש הדת חשש. באמצע שנות ה־90 החלו במתקפה כשעוררו מלחמה משפטית. עד אשר יגיע המאבק לקיצו, הוא יעבור ארבעה שלבים מייגעים.
חקירות פליליות מסתיימות במפנה מפתיע
השלב הראשון של המאבק החל ביוני 1995. קבוצה אחת שמרכזה במוסקבה, המצדדת בגלוי בכנסייה הרוסית האורתודוקסית, הגישה תלונה נגד אחינו באמתלה שהם מבצעים מעשי פשיעה. הקבוצה טענה שהיא פועלת למען אנשים שהתרעמו על כך שבני זוגם או ילדיהם הפכו לעדי־יהוה. ביוני 1996 החלו החוקרים לחפש ראיות מפלילות, אך לא העלו דבר בחכתם. למרות זאת הגישה הקבוצה תלונה נוספת, ושוב האשימה את אחינו במעשי פשיעה. החוקרים ערכו עוד חקירה, אך כל ההאשמות הופרכו. אף־על־פי־כן, המתנגדים הגישו תלונה שלישית על בסיס אותן האשמות. שוב עדי־יהוה במוסקבה נחקרו, אך התביעה הגיעה לאותה מסקנה — לא היה כל בסיס לפתוח תיק פלילי. מאוחר יותר הגישו המתנגדים את אותה התלונה בפעם הרביעית, ושוב התביעה לא מצאה כל ראיה. למרבה הפליאה, אותה הקבוצה ביקשה שתיערך חקירה נוספת. לבסוף, ב־13 באפריל 1998, סגרה החוקרת החדשה את התיק.
”אך לפתע”, אומר עורך דין שהיה מעורב בפרשה, ”קרה משהו מוזר”. אף שהנציגה מטעם משרד התובע שערכה את החקירה * ב־29 בספטמבר 1998 החלו השימועים בבית המשפט המחוזי של גולובינסקי במוסקבה. השלב השני החל.
החמישית הודתה שלא הייתה כל ראיה לפעילות פלילית, היא ייעצה שתוגש תביעה אזרחית נגד אחינו. הנציגה טענה ש”קהילת עדי־יהוה במוסקבה” הפרה חוקים לאומיים ובינלאומיים. התובע של המחוז המנהלי הצפוני של מוסקבה הסכים והגיש תלונה אזרחית.המקרא בבית משפט
באולם צפוף בבית משפט בצפון מוסקבה פתחה התובעת טטיאנה קונְדְרַטֵיבה במתקפה, כשהיא מתייחסת לחוק ממשלתי שעבר ב־1997 המגדיר את הנצרות האורתודוקסית, האיסלאם, היהדות והבודהיזם כדתות מסורתיות. * החוק הזה למעשה מקשה על דתות אחרות להשיג הכרה חוקית. הוא גם מאפשר לבית המשפט להוציא אל מחוץ לחוק דתות המקדמות שנאה. בהסתמך על חוק זה האשימה התובעת את עדי־יהוה בהאשמות שווא — שהם מקדמים שנאה והורסים משפחות — וטענה שיש להוציאם אל מחוץ לחוק.
עורך דין שהגן על אחינו שאל: ”מי הם האנשים בקהילת מוסקבה האשמים בהפרת החוק?” התובעת לא יכלה לנקוב ולו בשם אחד. עם זאת, היא טענה שהספרות של עדי־יהוה מציתה שנאה על רקע דתי. כדי להוכיח את טענתה, היא הקריאה מתוך כתבי העת המצפה ועורו! ומפרסומים אחרים (ראה התמונות למעלה). כשנשאלה כיצד הפרסומים האלה מעוררים שנאה, אמרה: ”עדי־יהוה מלמדים שהדת שלהם היא דת האמת”.
עורך דין, שהוא גם אחד מאחינו, נתן ספר מקרא לשופטת ולתובעת וקרא את הכתוב באפסים ד׳:5: ”אדון אחד, אמונה אחת, טבילה אחת”. תוך זמן קצר, כשספרי מקרא בידיהם, דנו השופטת, התובעת ועורך הדין בפסוקים כמו יוחנן י״ז:18 ויעקב א׳:27. בית המשפט שאל: ”האם פסוקים אלה מעוררים שנאה על רקע דתי?” התובעת השיבה שהיא אינה מוסמכת להשיב לשאלות הקשורות למקרא. עורך הדין הציג פרסומים מטעם הכנסייה הרוסית האורתודוקסית שהוקיעו בחריפות את עדי־יהוה, ושאל: ”האם הכתוב כאן הוא בגדר עבירה על החוק?” התובעת השיבה: ”אינני מוסמכת להגיב על טיעונים של הכנסייה”.
לתביעה אין מה לומר
בהאשימה את עדי־יהוה בפירוק משפחות, ציינה התובעת שאין הם חוגגים חגים כמו חג המולד. אולם בהמשך הודתה שהחוק הרוסי אינו דורש מאזרחים לחגוג את החג. לאזרחי רוסיה — כולל עדי־יהוה שהם אזרחי רוסיה — יש בחירה. בנוסף טענה התובעת שהארגון שלנו ’מונע מילדים מנוחה מספקת והנאות
רגשיות’. אולם משנשאלה הודתה שמעולם לא דיברה עם צעירים שהוריהם עדי־יהוה. כשעורכת דין שאלה את התובעת אם היא אי פעם נכחה באסיפות של עדי־יהוה, זו השיבה: ”לא היה צורך”.התביעה הביאה פרופסור לפסיכיאטריה שיעיד כעד מומחה. הוא טען שקריאת הספרות שלנו גורמת לבעיות נפשיות. כאשר עורכת דין מטעם ההגנה ציינה שהצהרתו הכתובה של הפרופסור לבית המשפט זהה למסמך שהוכן בידי הפטריארכייה של מוסקבה, הוא הודה שהיו חלקים זהים מילה במילה. ”אנחנו עובדים מאותו דיסקט”, הוא אמר. בעזרת שאלות נוספות התברר שהוא מעולם לא טיפל באחד מעדי־יהוה. בניגוד לכך, פרופסור אחר לפסיכיאטריה העיד בבית המשפט שהוא בחן למעלה מ־100 עדים במוסקבה. הוא מצא שכולם היו בריאים בנפשם והוסיף שהם החלו לגלות סובלנות רבה יותר כלפי דתות אחרות מאז שהפכו לעדי־יהוה.
ניצחון — אך לא סופי
ב־12 במרס 1999 מינתה השופטת חמישה אקדמאים שילמדו את הספרות של עדי־יהוה והשהתה את המשפט. ללא קשר למשפט במוסקבה, הורה משרד המשפטים של רוסיה עוד לפני כן לפאנל אקדמאים ללמוד את הספרות שלנו. ב־15 באפריל 1999 דיווח הפאנל, שמינה משרד המשפטים, שהוא לא מצא שום דבר מזיק בפרסומים שלנו. לכן ב־29 באפריל 1999 העניק משרד המשפטים לעדי־יהוה הכרה רשמית מחודשת. למרות המחקר החיובי החדש, התעקש בית המשפט במוסקבה שפאנל חדש יבחן את הספרות שלנו. כך נוצר מצב מוזר: עדי־יהוה הוכרו במדינה על־ידי משרד המשפטים של רוסיה כדת מקובלת ושומרת חוק, אך בו בזמן הם
נחקרו בידי מחלקת המשפטים של מוסקבה בשל אי־ציות לכאורה לחוק!עברו כשנתיים עד אשר התחדש המשפט, וב־23 בפברואר 2001 מסרה השופטת ילנה פרוחוריצ׳בה את פסק הדין. לאחר שבחנה את ממצאי הפאנל שמינתה, היא פסקה: ”אין כל בסיס להחרים ולהוציא אל מחוץ לחוק את הפעילות של הקהילה הדתית של עדי־יהוה במוסקבה”. לבסוף, זוכו אחינו מכל ההאשמות שטפלו עליהם. ברם, התובעת סירבה לקבל את פסק הדין וערערה לבית המשפט העירוני של מוסקבה. שלושה חודשים לאחר מכן, ב־30 במאי 2001, ביטל בית המשפט את פסיקתה של השופטת פרוחוריצ׳בה. הוא הורה שיתקיים משפט חוזר, ובו תשתתף אותה התובעת, אך הוא ינוהל בידי שופט אחר. השלב השלישי עמד להתחיל.
תבוסה — אך לא סופית
ב־30 באוקטובר 2001 נפתח המשפט החוזר, שנוהל על־ידי השופטת ורה דובינסקיה. * התובעת קונדרטייבה שוב טענה שעדי־יהוה מקדמים שנאה, אך הפעם הוסיפה שיש להוציא את הקהילה החוקית של עדי־יהוה אל מחוץ לחוק על מנת להגן על זכויותיהם של העדים במוסקבה! בתגובה לטענה מגוחכת זו, חתמו מייד כל 000,10 העדים במוסקבה על עצומה וביקשו שבית המשפט ידחה את הצעתה של התובעת שתוענק להם ”הגנה”.
התובעת ציינה שלא היה כל צורך שהיא תספק עדויות לכך שעדי־יהוה אשמים באי־ציות לחוק. היא אמרה שהמשפט היה בנושא הספרות של עדי־יהוה ואמונתם, ולא מעשיהם. היא הודיעה שהיא תביא דובר של הכנסייה הרוסית האורתודוקסית בתור עד מומחה. הודעה זו, כמובן, אישרה שחברי הכמורה אכן היו מעורבים מאוד במאמץ להוציא את עדי־יהוה אל מחוץ לחוק. ב־22 במאי 2003 הורה בית המשפט שפאנל של מומחים יבחן את הספרות של עדי־יהוה פעם נוספת!
ב־17 בפברואר 2004 חודש המשפט על מנת לבחון את ממצאיהם של חברי הפאנל. אותם מומחים מצאו שהפרסומים שלנו מעודדים את הקורא ”לשמור על מוסד המשפחה ועל מוסד הנישואין” וש”אין בסיס” לטענה שהספרות שלנו מעודדת שנאה. מלומדים אחרים הסכימו איתם. פרופסור להיסטוריה דתית נשאל: ”מדוע עדי־יהוה מבשרים?” הוא השיב לבית המשפט: ”פעילות הבישור היא חובה המוטלת על כל משיחי. כך נאמר בספרי הבשורה וכך ציווה המשיח על תלמידיו: ’לכו ובשרו בכל הארצות’”. למרות זאת, ב־26 במרס 2004 אסרה השופטת את פעילותם של עדי־יהוה במוסקבה. ב־16 ביוני 2004 אישר בית המשפט העירוני של מוסקבה החלטה זו. * עד־יהוה ותיק ציין בנוגע לפסק הדין: ”בתקופה הסובייטית אזרח רוסי היה צריך להיות אתיאיסט. היום, אזרח רוסי צריך להיות אורתודוקס”.
כיצד הגיבו האחים לנוכח ההוצאה אל מחוץ לחוק? הם פעלו בדומה לנחמיה מימי קדם. כאשר אויבי עם אלוהים התנגדו למאמציו לבנות מחדש את חומת ירושלים, הוא ואנשיו לא הניחו להתנגדות מכל סוג שהוא להסיח את דעתם. תחת זאת, הם המשיכו ’לבנות’ והיה להם ’לב לעשות’ את המלאכה (נחמ׳ ג׳:33–38). באופן דומה, אחינו במוסקבה לא הניחו למתנגדים לגרום להם לחדול מהמלאכה שיש לבצע כיום — הכרזת הבשורה הטובה (פט״א ד׳:12, 16). הם היו סמוכים ובטוחים שיהוה ידאג להם והיו מוכנים לעבור לשלב הרביעי במאבק ממושך זה.
העוינות גוברת
ב־25 באוגוסט 2004 מסרו אחינו עצומה לקרמלין שיועדה לנשיא רוסיה דאז, ולדימיר פוטין. בעצומה בת 76 הכרכים, שבה למעלה מ־000,315 חתימות, הביעו האחים דאגה עמוקה באשר לאיסור הפעילות. בינתיים הראתה הכמורה האורתודוקסית של רוסיה את פרצופה האמיתי. דובר מטעם הפטריארכייה של מוסקבה הצהיר: ”אנחנו מאוד מתנגדים לפעילותם של עדי־יהוה”. מנהיג מוסלמי אמר שהאיסור מהווה ”אבן דרך ומאורע חיובי”.
אין פלא שגורמים בחברה הרוסית שהולכו שולל ראו בכך משום תמריץ לתקוף את עדי־יהוה. היו עדים במוסקבה שספגו מכות אגרוף ובעיטות מידי מתנגדים בשעה שבישרו. גבר זועם אחד רדף אחרי אחת מאחיותינו אל מחוץ לבניין ובעט בעמוד השדרה שלה בכזו פראות שהיא נפלה ונפגעה בראשה. היא נזקקה לטיפול רפואי, אך המשטרה לא נקטה כל צעד נגד התוקף. עדי־יהוה אחרים נעצרו על־ידי המשטרה, נתבקשו למסור תביעות אצבעות, צולמו ונלקחו למעצר לילה. מנהלים של מקומות התכנסות אוימו שאם ימשיכו להשכיר אולמות לעדי־יהוה, יפוטרו. לא חלף זמן רב וקהילות רבות איבדו את מקומות ההתכנסות המושכרים שלהן. ארבעים קהילות נאלצו לחלוק את אותו הקומפלקס, שהיו בו ארבעה אולמי מלכות. אחת הקהילות הייתה צריכה לקיים את האסיפה הפומבית בשבע וחצי בבוקר. ”כדי
להגיע לשם, היה על המבשרים לקום בחמש בבוקר”, מספר משגיח נודד אחד, ”אך הם עשו כן ברצון במשך יותר משנה”.”לעדות”
כדי להוכיח סופית שהאיסור על הפעילות היה בלתי חוקי, פנו עורכי הדין שלנו בדצמבר 2004 לבית הדין האירופי לזכויות אדם. (ראה התיבה ”מדוע פסק דין שהתקבל ברוסיה נבחן מחדש בצרפת?” בעמוד 6.) כעבור שש שנים, ב־10 ביוני 2010, פסק בית הדין פה אחד לטובת עדי־יהוה וזיכה אותם לחלוטין! * בית הדין בחן את כל ההאשמות שהועלו נגדנו ומצא שהן משוללות כל בסיס. עוד קבע שרוסיה מחויבת על־פי חוק ”לשים קץ להפרה שמצא בית הדין ולתקן במידת האפשר את ההשלכות” (ראה התיבה ”פסיקתו של בית הדין”, בעמוד 8).
המסקנות הברורות של בית הדין באשר לאופן שבו האמנה לזכויות אדם מגנה על פעילותם של עדי־יהוה מחייבות לא רק את רוסיה, אלא את כל 46 המדינות האחרות החברות במועצת אירופה. יותר מכך, בשל היקף ניתוח החוק והעובדות, ייקרא פסק הדין בעיון רב על־ידי למדנים העוסקים בענייני משפט, שופטים, מחוקקים ומומחים לזכויות אדם ברחבי העולם. מדוע? מכיוון שכאשר קיבל בית הדין את החלטתו, הוא התייחס לא רק לשמונה החלטות קודמות שפסק לטובת עדי־יהוה, אלא גם לתשעה נצחונות משפטיים שנחלו עדי־יהוה בערכאות הגבוהות בארגנטינה, ארצות־הברית, בריטניה, דרום אפריקה, יפן, ספרד, קנדה ורוסיה. התייחסויות אלה והעובדה שבית הדין הפריך מכל וכול את ההאשמות שהעלתה התביעה במוסקבה, מספקות לקהילה הבינלאומית של עדי־יהוה כלי רב עוצמה להגנת אמונתם ופעילותם.
ישוע אמר לתלמידיו: ”לפני מושלים ומלכים תובאו בגללי, לעדות להם ולגויים” (מתי י׳:18). המאבק המשפטי שהתרחש בעשור וחצי האחרון העניק לאחינו את ההזדמנות לפרסם את שם יהוה יותר מאי פעם במוסקבה ומחוצה לה. תשומת הלב שהופנתה לעדי־יהוה בעקבות החקירות, המשפטים ופסיקתו של בית דין בינלאומי הייתה ”לעדות” ו”לטובת הבשורה” (פיל׳ א׳:12). למעשה, כשעדי־יהוה מבשרים כיום במוסקבה, רבים מבעלי הבתים שואלים: ”לא הוציאו אתכם מחוץ לחוק?” הרבה פעמים שאלה זו מאפשרת לאחינו לספר להם בהרחבה רבה יותר על אמונתנו. כמובן, לא קיים כוח חזק דיו המסוגל לעצור את פעילות ההכרזה על המלכות שאנו מבצעים. אנו מתפללים שיהוה ימשיך לברך את אחינו ואחיותינו האהובים והאמיצים ברוסיה ולתמוך בהם.
[הערות שוליים]
^ התלונה הוגשה ב־20 באפריל 1998. שבועיים לאחר מכן, ב־5 במאי, אשררה רוסיה את האמנה האירופית לזכויות אדם.
^ ”החוק אושר תחת לחץ כבד מצד הכנסייה הרוסית האורתודוקסית, השומרת בקנאות על מעמדה ברוסיה ומשתוקקת לראות את עדי־יהוה מוּצאים אל מחוץ לחוק” (סוכנות הידיעות אֶסוֹשייֶטֶד פּרֶס, 25 ביוני 1999).
^ למרבה האירוניה, עשר שנים לפני כן באותו היום עבר חוק ברוסיה שהכיר בכך שעדי־יהוה היו קורבן לדיכוי דתי תחת השלטון הסובייטי.
^ האיסור ביטל את הישות המשפטית ששימשה את הקהילה במוסקבה. המתנגדים קיוו שביטולה של הישות המשפטית יקשה על אחינו למלא את שירותם.
^ ב־22 בנובמבר 2010, פאנל בן חמישה שופטים משופטי הערכאה העליונה של בית הדין האירופי לזכויות אדם דחה את עתירתה של רוסיה שהתיק יידון בערכאה העליונה של בית הדין. כך הפכה הפסיקה שהתקבלה ב־10 ביוני 2010 סופית ומחייבת.
[תיבה/תמונה בעמוד 6]
מדוע פסק דין שהתקבל ברוסיה נבחן מחדש בצרפת?
ב־28 בפברואר 1996 חתמה רוסיה על האמנה האירופית לזכויות אדם. (ב־5 במאי 1998 היא אשררה את האמנה.) בעשותה כן, הכריזה ממשלת רוסיה שלנתיניה יש הזכויות הבאות:
’הזכות לחופש דת והזכות לקיים את דתם בבית ובציבור ולהמיר את דתם אם הם רוצים בכך’ (סעיף 9).
’הזכות לומר ולכתוב בדרך אחראית מה הם חושבים ולחלוק מידע עם הזולת’ (סעיף 10).
’הזכות להשתתף בהתכנסויות שלוות’ (סעיף 11).
אנשים או ארגונים שנפלו קורבן להפרת האמנה וניצלו עד תום את כל הדרכים החוקיות שבארצם רשאים לעתור לבית הדין האירופי לזכויות אדם בשטרסבורג, צרפת (בתמונה למעלה). בבית הדין 47 שופטים, כמספר המדינות שחתמו על האמנה האירופית לזכויות אדם. הפסיקות של בית הדין הן פסיקות מחייבות. הארצות שחתמו על האמנה מחויבות לפעול על־פי פסקי הדין.
[תיבה בעמוד 8]
פסיקתו של בית הדין
להלן שלוש מובאות קצרות מפסק בית הדין.
אחת ההאשמות שהועלו נגד עדי־יהוה הייתה שהם מפרקים משפחות. בית הדין פסק שאין זה כך. הוא ציין:
”הקונפליקט נובע מההתנגדות וחוסר הנכונות של בני משפחה חילוניים לקבל ולכבד את חופש הדת של בן משפחתם ואת זכותו לקיים את דתו” (סעיף 111).
בית הדין גם לא מצא כל ראיה התומכת בהאשמה בדבר ”שטיפת מוח”, וקבע:
”בית הדין מתפלא שבתי המשפט [הרוסים] לא נקבו אף לא בשמו של אדם אחד שזכותו לחופש מצפון נגזלה ממנו באמצעות שיטות כאלה” (סעיף 129).
לפי האשמה אחרת, עדי־יהוה פוגעים בבריאות המאמינים מכיוון שאינם מקבלים עירויי דם. בית הדין פסק שאין זה נכון, וציין:
”החירות להסכים או לסרב לטיפול רפואי מסוים או לבחור בשיטת טיפול חלופית חיונית על־פי עקרונות ההגדרה העצמית והאוטונומיה האישית. למטופל מבוגר כשיר יש החירות להחליט, למשל, אם לעבור או לא לעבור ניתוח, אם לקבל או לא לקבל טיפול, ובאותה מידה אם לקבל או לא לקבל עירוי דם” (סעיף 136).