המוות — מציאות אכזרית!
המוות — מציאות אכזרית!
”מהגיחו מבטן אימו קיימת האפשרות שהאדם ימות בכל רגע נתון”, כתב ההיסטוריון הבריטי ארנולד טוינבי. עוד הוסיף: ”ואין מנוס מכך שאפשרות זו תהפוך לעובדה מוגמרת”. איזה צער עמוק אנו חשים כאשר המוות מכה בבן משפחה יקר או בחבר קרוב!
זה אלפי שנים המוות הוא מציאות אכזרית בעולם האנושות. אנו חשים חוסר אונים משווע כאשר אחד מיקירינו נפטר. העצבות הזאת מכה ללא אבחנה. המוות אינו חס על שום אדם. ”הצער גורם לנו להרגיש שוב כמו ילדים — הוא מנפץ את כל הבדלי ההשכלה. החכם מתגלה כנבער מדעת”. כך כתב מסאי אחד בן המאה ה־19. ובאמת, אנו הופכים להיות כמו ילדים קטנים — חסרי ישע, ללא כל יכולת לשנות את המצב. לא עושר ולא כוח אינם יכולים להשיב את האובדן. אין בידי החכמים והמלומדים כל מענה. הכול מזילים דמעות, חזקים כחלשים.
דוד המלך חזה על בשרו כאב עמוק זה עם מות בנו אבשלום. כשהתבשר על מותו, פרץ המלך בבכי וזעק: ”בני אבשלום, בני, בני אבשלום! מי ייתן מותי, אני תחתיך, אבשלום בני, בני!” (שמואל ב׳. י״ט:1) ידיו של המלך רב העוצמה שהכניע אויבים חזקים היו עתה כבולות. כל שנותר לו היה לייחל בחוסר אונים ש”האויב האחרון... המוות” ייקח את חייו תחת חיי בנו (קורינתים א׳. ט״ו:26).
היש מרפא למוות? ואם כן, איזו תקווה שמורה למתים? האם נזכה לראות שוב את יקירינו? המאמר הבא מספק תשובות מקראיות לשאלות הללו.