נולדתי בעיר סרנץ’ וגדלתי בכפר טיסלדני, צפון־מזרח הונגריה. ביוני 1991 הלכתי עם כמה חברים לשחות בנהר טיסה באזור שמעולם לא היינו בו. חשבתי שהמים עמוקים וקפצתי לנהר. אך זו הייתה טעות איומה! נשברו לי שלוש חוליות בצוואר וספגתי פגיעה בעמוד השדרה. אחד מחבריי שם לב שאני לא מסוגל לזוז והוציא אותי בזהירות מהמים כדי שלא אטבע.‏

כל אותו הזמן הייתי בהכרה מלאה והבנתי שנגרם לי נזק חמור מאוד. מישהו התקשר למוקד חירום, ולאחר מכן הגיע מסוק ופינה אותי לבית חולים, שם עברתי ניתוח בעמוד השדרה. בהמשך הועברתי לשיקום בעיר הבירה, בודפשט, ובמשך שלושה חודשים שכבתי על הגב. הייתי מסוגל להניע את ראשי, אך לא יכולתי להזיז את שריריי מן הכתפיים ומטה. בגיל 20 נעשיתי תלוי לחלוטין באחרים. הייתי כל כך מיואש שרציתי למות.‏

לפני שחזרתי הביתה, הסבירו להוריי איך לטפל בי. אך אחריות זו הקשתה עליהם מבחינה פיזית ורגשית, ולאחר כשנה שקעתי בדיכאון. כדי להתמודד עם המצב קיבלתי תמיכה מקצועית שעזרה לי לשנות את הגישה כלפי המוגבלות שלי.‏

באותה תקופה התחלתי לחשוב יותר לעומק על החיים ושאלתי את עצמי: האם יש מטרה לחיים? מדוע האסון הזה קרה לי? קראתי כתבי עת וספרים בחיפוש אחר תשובות. גם ניסיתי לקרוא את המקרא, אבל היה לי קשה להבין אותו. לכן החזרתי אותו למדף. אפילו דיברתי עם כומר, אבל התשובות שלו לא הניחו את דעתי.‏

באביב שנת 1994 פגש אבי שני עדי־יהוה וביקש מהם לדבר אתי. הם הסבירו לי שאלוהים מתכוון להפוך את כדור הארץ לגן עדן ולמגר את החולי והסבל. אהבתי את מה ששמעתי, אבל הייתי ספקן. בכל זאת, הסכמתי לקבל מהם שני ספרי עזר ללימוד המקרא. לאחר שקראתי את הספרים, הם הציעו לי שיעורי מקרא והסכמתי. הם גם עודדו אותי להתפלל.‏

במסגרת השיעורים הם ענו לי ישירות מתוך המקרא על השאלות הרבות שהיו לי. בנוסף, עם הזמן השתכנעתי שלאלוהים באמת אכפת ממני. לבסוף, לאחר שלמדתי את המקרא  במשך שנתיים, נטבלתי באמבטיה בביתי ב־13 בספטמבר 1997. זה היה אחד הימים המאושרים בחיי.‏

ב־2007 עברתי להתגורר בקביעות במוסד סיעודי בבודפשט. תודות למעבר נפתחו בפניי הזדמנויות רבות לחלוק עם אחרים את הדברים הנפלאים שלמדתי. יש לי כיסא גלגלים ממונע שאני מפעיל באמצעות הסנטר, ובמזג אוויר נוח אני אפילו יכול לצאת החוצה ולדבר עם אנשים.‏

תודות לעזרתה הכספית הנדיבה של אחת המשפחות בקהילתי, התאפשר לי לרכוש מחשב נייד שמופעל על־ידי תנועות ראש. המחשב מאפשר לי להתקשר לאנשים דרך האינטרנט ולכתוב מכתבים למי שלא היו בבית כשחברי הקהילה בישרו באזור מגוריהם. הושטת עזרה לזולת בדרך זו שיפרה רבות את הכישורים התקשורתיים שלי ועזרה לי לא להתמקד בעצמי.‏

אני גם מסוגל לנכוח באסיפות של עדי־יהוה. כאשר אני מגיע לאולם המלכות‏, אחיי לאמונה מרימים אותי בזהירות בכיסא הגלגלים שלי לקומה הראשונה, היכן שנערכת האסיפה. האח שיושב לצדי במהלך האסיפה מרים את ידו כשאני רוצה לענות בחלקים בהשתתפות הקהל, והוא מחזיק את המקרא שלי או את הפרסום הנלמד בזמן שאני עונה.‏

אני סובל מכאבים בלתי פוסקים, ואחרים צריכים לעשות בשבילי כמעט כל דבר. לכן לפעמים אני נתקף דכדוך. אולם אני שואב נחמה מהידידות שלי עם יהוה אלוהים ויודע שהוא מקשיב לתפילותיי כאשר אני שופך את לבי לפניו. בנוסף, קריאה יומיומית במקרא וקרבתם של אחיי ואחיותיי לאמונה נוסכות בי כוח. ידידותם, תמיכתם הרגשית ותפילותיהם בעדי מסייעות לי לשמור על איזון נפשי ורגשי.‏

יהוה סיפק לי נחמה בדיוק כשהייתי זקוק לה יותר מכול. הוא גם העניק לי את התקווה שיום יבוא ותהיה לי בריאות מושלמת בעולם חדש. לכן אני מצפה בכליון עיניים ליום שבו אוכל ’ללכת ולדלג ולהלל’ אותו על אהבתו העצומה ונדיבותו הרבה (‏מעשי השליחים ג’:6–9‏).‏