הבכי מלווה אותנו מיום הלידה לאורך כל חיינו. מומחה אחד מסביר שעבור התינוק הבכי הוא כמו ”חבל טבור קולי”, מפני שזוהי דרכו לבקש שימלאו את צרכיו הרגשיים והגופניים. אולם מדוע אנו ממשיכים להזיל דמעות בבגרותנו על אף העובדה שאנו מסוגלים לתקשר בדרכים אחרות?‏

אנו בוכים מסיבות רבות — למשל, כאשר אנו חווים צער, תסכול, כאב גופני או מצוקה נפשית. אך גם מצב רוח מרומם, הקלה או תחושת הגשמה עצמית גורמים לנו להזיל דמעות — דמעות של שמחה. בכי הוא דבר מידבק. ”כאשר אני רואה מישהו בוכה — ולא משנה מה הסיבה לכך — אני לא יכולה שלא לבכות בעצמי”, אומרת מריה. גם מצבים המוצגים בסרטים או בספרים גורמים לאנשים לבכות.‏

על כל פנים, בכי הוא אמצעי רב־עוצמה לתקשר ללא מילים. ”אין הרבה דרכים לומר כה רבות בזמן כה קצר”, מסביר ספר בנושא הבכי (Adult Crying). דמעות מעוררות תגובה. לדוגמה, כאשר אנו מבחינים באדם הבוכה בכאב, איננו יכולים להתעלם מסבלו. בתגובה לכך ננסה לנחם אותו או לעזור לו.‏

מספר מומחים סבורים שבכי הוא דרך בריאה לתת פורקן לרגשותינו ושההרגל לעצור את הדמעות עלול להזיק לבריאותנו. אחרים גורסים שאין הוכחות מדעיות לכך שלבכי יש יתרונות גופניים או פסיכולוגיים. בכל אופן, מסקרים עולה ש־85 אחוז מהנשים ו־73 אחוז מהגברים מרגישים טוב יותר לאחר שהם בוכים. ”לפעמים אני יודעת שאני פשוט צריכה לבכות”, אומרת נעמי. ”אחר כך אני לוקחת נשימה עמוקה ורואה את הדברים בצורה ברורה ומאוזנת יותר”.‏

אך תחושת ההקלה אינה נובעת רק מעצם העובדה שבכינו. גם האופן שבו אחרים מגיבים לבכי שלנו ממלא תפקיד חשוב. לדוגמה, אנו חשים הקלה כאשר אחרים מנחמים אותנו או עוזרים לנו. אך אם אחרים  מגיבים לדמעותינו בצורה שלילית, אנו עלולים לחוש בושה או להרגיש דחויים.‏

ברור אפוא שהבכי הוא עדיין בגדר תעלומה. אולם אין ספק שהזלת דמעות היא אחת הדרכים הייחודיות שהעניק לנו אלוהים להבעת רגשותינו.‏