האם הארכיאולוגיה מעידה על אמיתות המקרא?
האם הארכיאולוגיה מעידה על אמיתות המקרא?
הארכיאולוגיה היא כלי שימושי לחוקרי המקרא מפני שבמקרים רבים ממצאיה מעשירים את הידע שלהם לגבי צורת החיים, תנאי המחיה, המנהגים והשפות שרווחו בימי המקרא. הארכיאולוגיה מספקת גם מידע מועיל בנוגע להתגשמות נבואות המקרא, כגון אלו שחזו את נפילתן של בבל הקדומה, נינווה וצור (ירמיהו נ״א:37; יחזקאל כ״ו:4, 12; צפניה ב׳:13–15). אולם למדע הארכיאולוגיה מגבלות משלו. יש לפרש את הממצאים, והפירושים נתונים לטעויות אנוש ולשינויים.
אמונתו של המשיחי אינה נשענת על שברי כדים, על לבנים טחובות או על חומות מתפוררות, אלא על המערך ההרמוני של אמיתות רוחניות המצויות במקרא (קורינתים ב׳. ה׳:7; עברים י״א:1). אין ספק שההרמוניה הפנימית שבמקרא, יושרם של הכותבים, התגשמות הנבואות ומאפיינים נוספים רבים, מספקים הוכחות משכנעות ש”כל הכתוב נכתב ברוח אלוהים” (טימותיאוס ב׳. ג׳:16). עם זאת, הבה נבחן מספר ממצאים ארכיאולוגיים מעניינים התומכים בתיאורים המקראיים.
ארכיאולוגים שחפרו בירושלים בשנת 1970 חשפו שרידי בית שרוף. ”התמונה הייתה ברורה לכל עין מיומנת”, כתב נחמן אביגד שעמד בראש צוות החפירות. ”המבנה נחרב בשריפה, והקירות והתקרה קרסו”. באחד החדרים נמצאו עצמות [1] של אמה כשכף היד פרושה על מדרגה.
על הרצפה היו מטבעות [2] כשהמאוחרים שבהם מתוארכים לשנה הרביעית למרד היהודים ברומאים — 69 לספירה. במקום נמצאו חפצים שונים שהיו פזורים בו עוד לפני קריסת הבניין. ”כשראינו זאת”, אמר אביגד, ”נזכרנו איך יוסף בן מתתיהו מתאר את החיילים הרומים בוזזים את הבתים לאחר כיבוש העיר”. היסטוריונים מתארכים את בזיזת ירושלים וחורבנה ל־70 לספירה.
מבדיקות עולה שהעצמות הן של אישה בשנות ה־20 לחייה. ”אישה צעירה שנלכדה בלהבות במטבח ’הבית השרוף’ בזמן שתקפו הרומאים, נפלה לרצפה ושלחה ידה אל המדרגה שהייתה בפתח ביתה ושם מצאה את מותה. האש התפשטה במהירות... והיא לא הספיקה להימלט ונקברה תחת ההריסות”, נאמר בכתב העת ביבליקל ארכיאולוג׳י ריוויו.
תיאור זה מזכיר לנו את הנבואה שניבא ישוע על ירושלים קרוב ל־40 שנה קודם לכן: ”אויבייך... ימגרו אותך ואת בנייך אשר בקרבך, ולא ישאירו בך אבן על אבן” (לוקס י״ט:43, 44).
ממצאים ארכיאולוגיים התומכים בכתוב במקרא כוללים גם את שמותיהם של אנשים המוזכרים בכתבי־הקודש. חלק מאותן תגליות מפריכות טענות קודמות של המבקרים, לפיהן כותבי המקרא בדו דמויות מסוימות או קשרו להן יותר מדי כתרים.
שמות מקראיים על גבי כתובות קדומות
בזמנו סברו החוקרים הבולטים שסרגון ה־2 מלך אשור, המוזכר במקרא בספר ישעיהו כ׳:1, לא היה ולא נברא. אבל בשנת 1843 על אחד מיובליו של נהר החידקל בקרבת חוֹרְסְאַבַּאד, עיר בת זמננו המצויה בעיראק, נתגלה ארמון סרגון [3]. הארמון משתרע על פני כ־100 דונם. כעת, סרגון ה־2 אינו עוד אלמוני המוזכר רק במקרא, אלא אחד ממלכי אשור המוכרים ביותר. באחת מכתובותיו [4] טען שלכד את העיר שומרון. על־פי הכרונולוגיה המקראית, שומרון נפלה בידי האשורים ב־740 לפה״ס. סרגון אף תיעד את לכידת אשדוד, עדות נוספת המחזקת את הכתוב בישעיהו כ׳:1.
ארכיאולוגים שחפרו בחורבות בבל הקדומה ששכנה בעיראק של ימינו, חשפו בקרבת שער אישתר כ־300 לוחות בכתב יתדות. בכתובות המזכירות את שלטונו של נבוכדנאצר מלך בבל, מופיעה רשימת שמות וביניהם השם ”יהויכין מלך ארץ יהודה” שנלקח בשבי לבבל בזמן כיבושה הראשון של ירושלים בידי נבוכדנאצר ב־617 לפה״ס (מלכים ב׳. כ״ד:11–15). חמישה מבניו של יהויכין מוזכרים גם הם בלוחות (דברי הימים א׳. ג׳:17, 18).
בחפירות שנערכו בשנת 2005 באתר שבו קיוו למצוא את ארמונו של המלך דוד, נתקלו ארכיאולוגים במבנה אבן גדול שנהרס להערכתם בזמן חורבן ירושלים בידי הבבלים לפני למעלה מ־600,2 שנה, בימי הנביא ירמיהו. לא ידוע בוודאות אם אכן מדובר בשרידי ארמונו של דוד. אולם הארכיאולוגית אילת מזר מצאה חפץ מעניין במיוחד — טביעת חותם [5] שקוטרה סנטימטר אחד, ועליה הכתובת: ”ליהוכל בן שלמיהו בן שבי”. כתובת זו הוטבעה כנראה בחותמו של יהוּכַל (נקרא גם יוּכַל), שר יהודי שהוזכר במקרא כאחד ממתנגדיו של ירמיהו (ירמיהו ל״ז:3; ל״ח:1–6).
לדברי מזר, יהוּכַל הוא ”השר הבכיר השני”, אחרי גמריהו בן שפן, ששמו מופיע על טביעת חותם שנמצאה בעיר דוד. המקרא מזהה את יהוּכַל בן שלמיהו (שלמיה), כנסיך יהודה. לפני מציאת החותם הוא לא היה מוכר מחוץ למקרא.
האם הם ידעו קרוא וכתוב?
המקרא מלמד שבני ישראל ידעו קרוא וכתוב (במדבר ה׳:23; יהושע כ״ד:26; ישעיהו י׳:19). אך המבקרים חלקו על כך וטענו שההיסטוריה המקראית הועברה ברובה על־ידי מסורות שבעל־פה, ושמשום כך אין הן מהימנות. בשנת 2005 נופצה תיאוריה זו כאשר ארכיאולוגים שחפרו בתל זית, המצוי בין ירושלים ומישור החוף, מצאו כתב אלף־בית עתיק חרוט על לוח אבן גיר. ייתכן שמדובר באלף־בית העברי [6] הקדום ביותר שנתגלה עד כה.
לדברי חוקרים, ממצא זה מהמאה העשירית לפה״ס, מלמד על ”הכשרת סופרים רשמית”, על ”רמה תרבותית מתקדמת” ועל ”מנגנון בירוקרטי ישראלי בירושלים שהלך והתפתח בקצב מהיר”. מכאן שבניגוד לטענות המבקרים, מתברר שבני ישראל ידעו קרוא וכתוב ויכלו לתעד את תולדותיהם לפחות החל מהמאה העשירית לפה״ס.
תעודות אשוריות כתימוכין נוספים
אשור שהייתה לפנים מעצמה אדירה מוזכרת פעמים רבות במקרא, וממצאים ארכיאולוגיים רבים שנמצאו שם מאשרים את דיוקם של כתבי־הקודש. למשל, בחפירות שנערכו בנינווה הקדומה, בירת אשור, נחשף תבליט קיר [7] בארמונו של המלך סנחריב, המתאר חיילים אשורים מובילים שבויים יהודים לגלות לאחר נפילת לכיש ב־732 לפה״ס. תוכל לקרוא על כך במלכים ב׳. י״ח:13–15.
האנאלים של סנחריב [8] שנמצאו בנינווה מתארים את מסעו הצבאי בימי חזקיהו מלך יהודה אשר שמו מוזכר באנאלים. לוחות בכתב יתדות מזכירים מספר שליטים אחרים וביניהם מלכי יהודה אחז ומנשה, ומלכי ישראל עָמְרִי, יהוא, יהואש, מנחם והושע.
בכתביו התרברב סנחריב בנצחונות צבאו, אך השמיט לגמרי כל אזכור לכיבוש ירושלים. השמטה בולטת זו תורמת לאמיתות התיאור המקראי, לפיו המלך מעולם לא הטיל מצור על ירושלים, אלא נחל מפלה מידי אלוהים. לאחר מכן, שב סנחריב לנינווה מושפל וחפוי ראש, ולדברי המקרא, שם נרצח בידי בניו (ישעיהו ל״ז:33–38). מעניין לציין ששתי כתובות אשוריות מאשרות שהרצח אכן אירע.
בשל רשעותם של אנשי נינווה, ניבאו נביאי יהוה, נחום וצפניה, את חורבנה המוחלט של העיר (נחום א׳:1; ב׳:9 עד ג׳:19; צפניה ב׳:13–15). נבואותיהם התגשמו בשנת 632 לפה״ס כאשר הכוחות המשולבים של נבופלאסר מלך בבל וכּיאכּסַרֶס המדי צרו על נינווה וכבשו אותה. גם הפעם, החפירות בחורבותיה והממצאים שנתגלו נותנים משנה תוקף לכתוב במקרא.
בחפירות שנערכו בין השנים 1925–1931 בנוזי, עיר קדומה ששכנה מזרחית לנהר החידקל ודרומית־מזרחית לנינווה, נתגלו ממצאים רבים, כולל כ־000,20 לוחות חרס. הלוחות הכתובים בשפה הבבלית מכילים מידע רב בנוגע לנורמות חוקיות הזהות לאלו שרווחו בתקופת האבות כמתואר בספר בראשית. לדוגמה, הטקסטים מראים שאלוהי המשפחה, שהיו בדרך כלל צלמיות חרס קטנות, היו מעין שטר קניין שאיפשר לבעליהם לטעון לירושה. מנהג זה אולי יכול להסביר מדוע רחל אשת יעקב לקחה את אלוהי המשפחה, או ”התרפים”, שהיו שייכים לאביה, לבן, כאשר משפחתו של יעקב עברה למקום אחר. ואפשר להבין מדוע לבן ניסה להשיב לחזקתו את התרפים (בראשית ל״א:14–16, 19, 25–35).
נבואת ישעיהו וגליל כורש
הכתובת בכתב יתדות על גליל החרס העתיק המופיע כאן, תומכת בפרשייה מקראית נוספת. כתובת זו המוכרת כגליל כורש [9] נמצאה בעיר הקדומה סיפָּר שעל גדות נהר הפרת, כ־32 קילומטר מבגדד. הכתובת מזכירה את כיבוש בבל בידי כורש הגדול, מייסד האימפריה הפרסית. הדבר המדהים הוא שכ־200 שנה קודם לכן, אמר יהוה ביד נביאו ישעיהו את הדברים הבאים על שליט מדי ופרס, שייקרא כורש: ”’רועי, וכל חפצי ישלים’; ולאמור לירושלים, ’תיבנה’” (ישעיהו י״ג:1, 17–19; מ״ד:26 עד מ״ה:3).
מעניין לציין שהגליל מזכיר את מדיניותו של כורש — שהייתה מנוגדת בתכלית לזו של שאר הכובשים דאז — להחזיר למולדתם שבויים שהוחזקו בידי המעצמה הקודמת. הן ההיסטוריה המקראית והן ההיסטוריה החילונית מעידות על כך שכורש אכן שחרר את היהודים, והם שבו ובנו את ירושלים (דברי הימים ב׳. ל״ו:23; עזרא א׳:1–4).
הארכיאולוגיה המקראית הנחשבת למדע חדש יחסית, הפכה לתחום מחקר רחב היקף המוביל למציאת מידע רב ערך. וכפי שראינו, ממצאים רבים תומכים באמיתות המקרא ובדיוקו, לפעמים עד הפרטים הקטנים ביותר.
למידע נוסף
האם המקרא יכול לעזור לך לחיות חיים מאושרים ומלאי תוכן? סרט הדי.וי.די בן השעתיים המקרא — ספר של עובדות ונבואות כולל בין היתר נושא חשוב זה ומציג ראיונות מרתקים. (קיים ב־32 שפות.)
?THE BIBLE—GOD’S WORD OR MAN’S
האם אתה זקוק להוכחות נוספות שהמקרא חף ממיתוסים ומסתירות? האם הניסים המתוארים במקרא אכן התרחשו? בחן את העובדות בספר זה בן 192 העמודים. (מודפס ב־56 שפות.)
[שלמי תודה]
אלכסנדר הגדול: Roma, Musei Capitolini
מה באמת מלמד המקרא?
19 הפרקים בספר עזר זה דנים בכל אחד מעיקרי האמונה המקראיים, ומסבירים מהי מטרת אלוהים כלפי כדור־הארץ והאנושות. (קיים כעת ב־162 שפות.)
סיפורי המקרא שלי
ספר זה המעוטר בתמונות יפות מיועד במיוחד לילדים. תמצא בו 116 סיפורים על אנשים ומאורעות שונים — הכול בסדר כרונולוגי. (קיים ב־194 שפות.)
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 15]
מטבעות: נתרם באדיבות החברה לשיקום ופיתוח הרובע היהודי בעיר העתיקה
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 15]
החברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 16]
5: גבי לרון/המכון לארכיאולוגיה/האוניברסיטה העברית © אילת מזר; 3: Musée du Louvre, Paris ;4: Photograph taken by courtesy of the British Museum
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 17]
6: AP Photo/Keith Srakocic; 7, 8: Photograph taken by courtesy of the British Museum
[שלמי תודה בתמונה בעמוד 18]
Photograph taken by courtesy of the British Museum