בשנות ה־20,‏ עוד לפני שנישאו,‏ למדו הוריי את האמת.‏ נולדתי בתחילת 1939.‏ בילדותי באנגליה התלוויתי להוריי לאסיפות ונהניתי מבית־הספר לשירות התיאוקרטי.‏ עד היום אני זוכר איך הרגשתי כשטיפסתי על קופסה שהגביהה אותי כדי שאוכל לראות מעבר לדוכן הנואמים ולהגיש את החלק הראשון שלי.‏ הייתי בן שש והייתי לחוץ מאוד למראה כל המבוגרים בקהל.‏

אבי הקליד עבורי הצגת דברים פשוטה על כרטיס כדי שאשתמש בה בשירות השדה.‏ הייתי בן שמונה כאשר ניגשתי בפעם הראשונה לדלת לבד.‏ כמה התרגשתי כשבעל הבית קרא את הכרטיס שלי ומייד הסכים לקבל את הספר ‏”יהי האל נאמן”!‏ רצתי לרחוב לספר לאבי.‏ השירות והאסיפות שימחו אותי ועזרו לי לפתח את הרצון לשרת את יהוה במלוא זמני.‏

האמת המקראית החלה לגעת לליבי יותר לעומק אחרי שאבי עשה עבורי מינוי לחוברת המצפה.‏ קראתי בעיון רב כל הוצאה שהגיעה בדואר.‏ הביטחון שלי ביהוה גדל והוביל אותי להקדיש את עצמי אליו.‏

כמשפחה היינו נציגים בכינוס ”התקדמות התיאוקרטיה” שנערך בניו יורק ב־1950.‏ ביום חמישי ה־3 באוגוסט נושא היום היה ”יום השליחים”.‏ באותו יום אח קארי ברבר,‏ שלימים שירת בגוף המנהל,‏ הגיש את נאום הטבילה.‏ לאחר ששאל את המועמדים לטבילה את שתי השאלות בסוף נאומו,‏ נעמדתי ואמרתי:‏ ”כן!‏” הייתי רק בן 11,‏ אבל  הבנתי שנקטתי צעד חשוב.‏ אולם פחדתי להיכנס למים,‏ כי עדיין לא ידעתי לשחות.‏ הדוד שלי התלווה אליי לבריכה והבטיח לי שהכול יהיה בסדר.‏ ואכן,‏ זה עבר כל כך מהר שהרגליים שלי אפילו לא נגעו בקרקעית הבריכה.‏ העבירו אותי מאח לאח;‏ אחד הטביל אותי,‏ ואחר הוציא אותי מהבריכה.‏ מאז אותו יום חשוב יהוה ממשיך ליישר את אורחותיי.‏

כשסיימתי את בית־הספר רציתי לשרת כחלוץ,‏ אך מוריי עודדו אותי לרדוף אחר השכלה גבוהה.‏ נכנעתי ללחציהם והלכתי לאוניברסיטה;‏ אך עד מהרה הבנתי שלא אוכל להישאר יציב באמת ובמקביל להתרכז בלימודיי,‏ ולכן החלטתי לעזוב.‏ התפללתי על כך ליהוה,‏ כתבתי מכתב פרישה מכובד ובסוף אותה שנה,‏ שנת הלימודים הראשונה,‏ עזבתי.‏ עם ביטחון מלא ביהוה,‏ התחלתי מייד בשירות החלוצי.‏

ביולי 1957 התחלתי את השירות המורחב שלי בעיירה וולינגבורו.‏ ביקשתי מהאחים בבית־אל בלונדון להמליץ לי על חלוץ מנוסה שאוכל להצטרף אליו.‏ אח בֵּרט וֵייסִי הפך למנטור שלי,‏ וחריצותו עזרה לי לבנות לעצמי שגרה טובה בשירות.‏ בקהילה היינו רק אח וייסי,‏ אני ושש אחיות מבוגרות.‏ התכוננות לכל האסיפות והשתתפות בהן העניקו לי הזדמנויות רבות לחזק את ביטחוני ביהוה ולהביע את אמונתי.‏

לאחר תקופת מאסר קצרה שריציתי בשל סירובי להתגייס לצבא פגשתי את ברברה,‏ חלוצה מיוחדת.‏ התחתנו ב־1959 והיינו מוכנים ללכת לכל מקום שאליו נישלח.‏ בתחילה נשלחנו ללַנְקְשֶר שבצפון־מערב אנגליה.‏ בהמשך,‏ בינואר 1961,‏ הוזמנתי ללמוד בבית־הספר לשירות המלכות בבית־אל בלונדון.‏ הקורס היה בן חודש.‏ להפתעתי,‏ בסוף הקורס התמניתי לשרת כמשגיח נודד.‏ במשך שבועיים קיבלתי הכשרה ממשגיח נפה מנוסה בעיר בֶּרְמִינְגְּהֶם,‏ וברברה הורשתה להתלוות אליי.‏ לאחר מכן נשלחנו למשימתנו,‏ חזרה למחוזות לנקשר וצ׳שייר.‏

במהלך חופשה באוגוסט 1962 קיבלנו מכתב ממשרד הסניף.‏ למכתב צורפו טפסי בקשה לבית־ספר גלעד!‏ אחרי שהתפללנו על כך,‏ ברברה ואני מילאנו את הטפסים ושלחנו אותם ללא דיחוי חזרה למשרד הסניף כנדרש.‏ כעבור חמישה חודשים היינו בדרכנו לברוקלין,‏ ניו יורק,‏ כדי ללמוד בכיתה ה־38 של גלעד,‏ קורס בן עשרה חודשים של הכשרה תיאוקרטית.‏

בגלעד למדנו לא רק על דברו של אלוהים ועל ארגונו,‏ אלא גם על אגודת האחים שלנו.‏ היינו באמצע שנות ה־20 לחיינו,‏ ולמדנו רבות  מעמיתינו לכיתה.‏ במסגרת המשימה שקיבלתי הייתה לי הזכות לעבוד מדי יום יחד עם אח פרד ראסק,‏ אחד המורים שלנו.‏ אחד הלקחים החשובים שהוא הבליט היה שעלינו לתת תמיד עצות מהמקור הנכון,‏ כלומר,‏ לוודא שעצותינו מבוססות לגמרי על כתבי־הקודש.‏ בין הנואמים שהרצו בקורס שלנו היו אחים מנוסים כמו נתן נור,‏ פרדריק פראנץ וקרל קליין.‏ וכמה למדנו אנחנו,‏ התלמידים,‏ מענוותו של אח א.‏ י.‏ מקמילן,‏ שהראה לנו בהרצאתו כיצד הדריך יהוה את משרתיו בעת הבחינה מ־1914 עד תחילת 1919!‏

לקראת סוף הקורס,‏ אמר אח נור לברברה ולי שנתמנֶּה לשרת בבורונדי שבאפריקה.‏ מיהרנו לספריית בית־אל כדי לבדוק בספר השנה כמה מבשרים שירתו בבורונדי באותם ימים.‏ להפתעתנו,‏ לא מצאנו נתונים על מדינה זו בשום מקום!‏ כן,‏ עמדנו לעבור לשטח בתולי הממוקם ביבשת שידענו עליה מעט מאוד.‏ כמה היינו לחוצים!‏ תפילות עזות עזרו לנו להירגע.‏

במשימתנו החדשה הכול היה כל כך שונה מכל מה שחווינו אי פעם — האקלים,‏ התרבות והשפה.‏ עכשיו היינו צריכים ללמוד צרפתית.‏ אתגר נוסף היה למצוא מקום מגורים.‏ יומיים לאחר שהגענו,‏ אחד מעמיתינו לכיתה בגלעד,‏ הארי ארנוט,‏ ביקר אותנו בדרכו חזרה למשימתו בזמביה.‏ הוא עזר לנו למצוא דירה,‏ שהפכה להיות בית השליחים הראשון שלנו.‏ אך עד מהרה החלה התנגדות מצד הרשויות המקומיות,‏ שלא ידעו דבר על עדי־יהוה.‏ בדיוק כשהתחלנו ליהנות ממשימתנו,‏ הודיעו לנו הרשויות שלא נוכל להישאר במדינה ללא היתר עבודה תקף.‏ למרבה הצער,‏ היה עלינו לעזוב ולהסתגל למדינה חדשה — אוגנדה.‏

חששנו להגיע לאוגנדה ללא אשרת כניסה,‏ אך הביטחון שלנו ביהוה עזר לנו להרגיע את החששות.‏ אח מקנדה המשרת היכן שיש צורך רב יותר באוגנדה הצליח  להסביר את מצבנו לפקיד הגירה,‏ וניתנו לנו כמה חודשים שבמהלכם נוכל להגיש בקשה להפוך את שהותנו לחוקית.‏ התפתחות טובה זו הראתה לנו שיהוה עוזר לנו.‏

התנאים במשימה החדשה היו שונים מאוד מאלו שבבורונדי.‏ הפעילות למען המלכות כבר יוסדה,‏ אף־על־פי שהיו רק 28 עדי־יהוה במדינה כולה.‏ בשטח מצאנו רבים שדיברו אנגלית.‏ אולם עד מהרה הבנו שכדי לעזור למעוניינים להתקדם,‏ עלינו ללמוד לפחות אחת מהשפות הילידיות הרבות.‏ התחלנו לבשר באזור קַמְפָּלָה,‏ שם שפת הלוּגַנדה הייתה נפוצה,‏ ולכן החלטנו להתמקד בשפה זו.‏ נדרשו לנו מספר שנים כדי לדבר את השפה בשטף,‏ אך כמה זה תרם ליעילות פעילותנו!‏ התחלנו להבין טוב יותר את הצרכים הרוחניים של תלמידי המקרא שלנו,‏ והם פתחו בפנינו את ליבם והביעו מה הם מרגישים לגבי הדברים שהם לומדים.‏

בנוסף לשמחה שחווינו ממציאת אנשים ענווים שהיו מוכנים לקבל את האמת,‏ זכינו לזכות בלתי צפויה,‏ לשרת בשירות הנפתי ברחבי המדינה.‏ בהכוונת סניף קניה,‏ יצאנו ל”טיול ספארי” כדי לתור אחר מקומות שבהם חלוצים מיוחדים יוכלו לפתוח את השטח.‏ שוב ושוב גילו כלפינו אנשים שמעולם לא פגשו עדי־יהוה קודם לכן הכנסת אורחים יוצאת מגדר הרגיל.‏ הם קיבלו אותנו בחמימות ואף בישלו עבורנו.‏

‏”טיול הספארי” הבא היה שונה.‏ מקמפלה נסעתי יומיים ברכבת לנמל מוֹמְבָּסָה שבקניה,‏ ומשם הפלגתי באונייה לסיישל,‏ קבוצת איים באוקיינוס ההודי.‏ בהמשך,‏ בין 1965 ל־1972,‏ הצטרפה אליי ברברה לביקוריי הקבועים באיי סיישל.‏ בתקופה זו שני המבשרים המבודדים שהיו שם הפכו לקבוצה,‏ ומאוחר יותר לקהילה משגשגת.‏ במסגרת ”טיולי ספארי” אחרים ביקרתי אחים באריתריאה,‏ אתיופיה וסודן.‏

האווירה הפוליטית באוגנדה השתנתה במהרה בעקבות הפיכה צבאית.‏ שנות הטרור שבאו לאחר מכן המחישו לי כמה נבון להישמע להנחיה ’‏לתת לקיסר את אשר לקיסר’‏ (‏מר׳ י״ב:‏17‏)‏.‏ בשלב מסוים נדרשו כל התושבים הזרים להתפקד בתחנת המשטרה הקרובה לביתם.‏ צייתנו ללא דיחוי.‏ כעבור כמה ימים,‏ בשעה שאני ושליח נוסף נסענו בקמפלה,‏ שוטרים של המשטרה החשאית ניגשו אלינו.‏ ליבנו הלם בחוזקה!‏ הם האשימו אותנו בריגול ולקחו אותנו לתחנת המשטרה הראשית,‏ שם הסברנו שאנחנו שליחים שוחרי שלום.‏ טענותינו שכבר התפקדנו במשטרה נפלו על אוזניים ערלות.‏ בליווי שוטרים חמושים,‏ הסיעו אותנו לתחנת המשטרה הקרובה לבית השליחים.‏ כמה הוקל לנו שהשוטר בתחנה,‏ שידע שהתפקדנו קודם לכן,‏ זיהה אותנו והורה לשוטרים לשחרר אותנו!‏

באותם ימים לא אחת חווינו רגעים מתוחים במחסומי דרכים צבאיים,‏ בייחוד  כשעצרו אותנו חיילים ששתו לשוכרה.‏ אבל בכל פעם התפללנו וחשנו שלווה פנימית כשהורשינו לעבור בבטחה.‏ למרבה הצער,‏ בשנת 1973 התבקשו כל השליחים הזרים לעזוב את אוגנדה.‏

המשימה שלנו שוב השתנתה,‏ הפעם נשלחנו לחוף השנהב שבמערב אפריקה.‏ איזה שינוי משמעותי!‏ היינו צריכים ללמוד תרבות חדשה לגמרי,‏ שוב לדבר צרפתית כל הזמן ולהסתגל לחיים עם שליחים מרקעים שונים.‏ אך פעם נוספת הבחנו בהדרכתו של יהוה כאשר אנשים ענווים וישרי לב מהשטח נענו במהרה לבשורה הטובה.‏ יחד ראינו כיצד ביטחוננו ביהוה יישר את אורחותינו.‏

אז,‏ כרעם ביום בהיר,‏ אובחנה ברברה כחולת סרטן.‏ על אף שטסנו פעמים רבות לאירופה לטיפולים רפואיים,‏ עד 1983 כבר היה ברור שלא נוכל להמשיך לשרת במשימתנו באפריקה.‏ כמה התאכזבנו!‏

בזמן ששירתנו בבית־אל בלונדון הסרטן של ברברה הלך והידרדר,‏ ובסופו של דבר היא מתה.‏ משפחת בית־אל העניקה לי תמיכה של ממש.‏ זוג אחד במיוחד עזר לי להסתגל למצב ולהמשיך לבטוח ביהוה.‏ בהמשך פגשתי יוממת בית־אל ששירתה בעבר כחלוצה מיוחדת ושאהבתה ליהוה הראתה שהיא אדם רוחני.‏ אן ואני התחתנו ב־1989 ומאז אנחנו משרתים בבית־אל.‏

בין השנים 1995 ל־2018 נהניתי מהזכות לשרת כנציג המשרדים הראשיים (‏שנקרא בעבר משגיח אזור)‏,‏ וביקרתי בכמעט 60 מדינות שונות.‏ בכל אחת מהן ראיתי הוכחה חיה שיהוה מברך את משרתיו בנסיבות שונות.‏

ב־2017,‏ במסגרת ביקורינו,‏ חזרתי לאפריקה.‏ כל כך שמחתי להציג בפני אן את בורונדי,‏ ושנינו התפעלנו מהגידול שחל באותו שטח!‏ ברחוב שבו בישרתי מבית לבית בשנת 1964 עומד כיום בית־אל יפהפה המשרת למעלה מ־500,‏15 מבשרים.‏

התמלאתי שמחה כשקיבלתי את מסלול הביקורים שלי לשנת 2018.‏ ברשימת המדינות הופיעה חוף השנהב.‏ כשהגענו לבירה אביג׳אן זה היה בשבילי כמו לחזור הביתה.‏ כשהצצתי ברשימת הטלפונים זיהיתי את השם של האח המתגורר ליד חדר האורחים שבו שהינו בבית־אל — סוסו.‏ נזכרתי שהוא שירת כמשגיח העיר כשהייתי באביג׳אן.‏ אבל טעיתי.‏ זה היה סוסו אחר — הבן שלו.‏

יהוה עמד בדיבורו.‏ מהקשיים הרבים שחוויתי למדתי שכאשר אנו בוטחים ביהוה הוא באמת מיישר את אורחותינו.‏ כעת אנו מצפים בשקיקה להתהלך במסלול האינסופי שיתבהר אף יותר בעולם החדש (‏מש׳ ד׳:‏18‏)‏.‏