עבור לתוכן

עבור לתוכן העניינים

עמך נדבות

עמך נדבות

עם המבשרים הנלהבים המשרתים בארצות שיש בהן צורך גדול יותר במבשרי מלכות נוספים נמנות אחיות רווקות רבות. חלקן משרתות במדינה זרה זה עשרות שנים. מה סייע להן לקבל את ההחלטה לעבור למדינה זרה? מה הן למדו משירותן בארץ אחרת? לאן הובילו אותן בחירותיהן? ראיינו כמה מהאחיות הללו. אם את אחות רווקה המשתוקקת ליטול חלק בסוג שירות שיסב לך סיפוק רב, אנו בטוחים שתפיקי תועלת מדבריהן. למעשה כל משרתי אלוהים יכולים ללמוד מדוגמתן.‏

להתגבר על הספקות

אניטה

בתור חלוצה רווקה האם את תוהה לפעמים אם תהיי מסוגלת לשרת בארץ אחרת? לאניטה, כיום באמצע שנות ה־70 לחייה, היו לבטים קשים בנושא. היא גדלה באנגליה והתחילה לשרת כחלוצה בגיל 18. ”אהבתי ללמד אנשים על יהוה”, היא אומרת, ”אבל אף פעם לא חשבתי שאהיה מסוגלת לשרת בארץ אחרת. מעולם לא למדתי שפה זרה והייתי משוכנעת שלא אצליח לשלוט בשפה חדשה. לכן כשקיבלתי הזמנה ללמוד בבית־ספר גלעד, הייתי בהלם. לא האמנתי שמישהי חסרת חשיבות כמוני קיבלה הזמנה כזו. אבל אמרתי לעצמי: ’אם יהוה חושב שאני יכולה, אני אנסה’. היה זה לפני יותר מ־50 שנה. מאז אני משרתת כשליחה ביפן”. אניטה מוסיפה: ”לפעמים אני אומרת לאחיות צעירות בעיניים בורקות: ’קחו תרמיל והצטרפו אליי להרפתקה של החיים!’ אני שמחה לומר שהרבה אחיות אכן עשו זאת”.‏

לאזור אומץ

אחיות רבות ששירתו בארצות זרות היססו תחילה לעבור לשם. כיצד הן אזרו את האומץ הדרוש?‏

מורין

‏”עוד מילדותי רציתי ליהנות מחיים מלאי משמעות ולעזור לאחרים”, מספרת מורין, כיום באמצע שנות ה־60 לחייה. בגיל 20 עברה מורין לקוויבק שבקנדה, היכן שהיה צורך רב בחלוצים נוספים. ”מאוחר יותר קיבלתי הזמנה ללמוד בבית־ספר גלעד, אבל פחדתי ללכת לבד אל הלא־נודע בלי החברות שלי”. היא מוסיפה: ”גם פחדתי לעזוב את אמי שטיפלה באבי החולה. במשך לילות רבים התפללתי בבכי על הנושאים הללו. כשסיפרתי להוריי על הדאגות שלי, הם עודדו אותי להיענות להזמנה. ראיתי שחברי הקהילה המקומית תומכים באהבה בהוריי. כשהבחנתי בדאגתו של יהוה, זה חיזק את ביטחוני שהוא ידאג לי. ואז הייתי מוכנה לצאת לדרך!” מורין החלה את שירותה כשליחה בשנת 1979 ושירתה למעלה מ־30 שנה במערב אפריקה. כיום היא מטפלת באמה בקנדה ומשרתת כחלוצה מיוחדת. היא מביטה לאחור על שנות שירותה באפריקה ואומרת: ”יהוה תמיד נתן לי את מה שאני צריכה בדיוק בזמן הנכון”.‏

ונדי

ונדי, כיום באמצע שנות ה־60 לחייה, החלה בגיל העשרה לשרת כחלוצה באוסטרליה. היא מספרת: ”הייתי מאוד ביישנית והיה לי קשה לדבר עם זרים. אבל בזכות החלוציות למדתי לשוחח עם אנשים מכל הסוגים, והביטחון שלי התחזק. עם הזמן שמתי לב שאני כבר לא סובלת מחוסר ביטחון. החלוציות לימדה אותי להישען על יהוה, והתחלתי להרגיש יותר נוח עם הרעיון לשרת במדינה אחרת. בנוסף, אחות רווקה ששירתה בעברה כשליחה ביפן יותר מ־30 שנה הזמינה אותי למסע הטפה בן שלושה חודשים ביפן. השירות לצדה ליבה את הרצון שלי לעבור לשרת בארץ אחרת”. בסביבות 1985 עברה ונדי לוונואטו, מדינת אי השוכנת כ־1,700 קילומטר מזרחית לאוסטרליה.‏

ונדי עדיין נמצאת בוונואטו, וכעת היא משרתת במשרד תרגום מרוחק. ”שמחתי הגדולה ביותר היא לראות כיצד נוסדות קבוצות וקהילות באזורים נידחים”, היא אומרת. ”התרומה הקטנה שתרמתי לעבודת יהוה באיים הללו היא זכות שאי־אפשר לתאר במילים”.‏

קומיקו (באמצע)‏

קומיקו, כעת באמצע שנות ה־60 לחייה, שירתה כחלוצה רגילה ביפן כשהשותפה שלה לחלוציות הציעה שהן יעברו לנפאל. ‏”היא חזרה על ההצעה שלה שוב ושוב, אבל תמיד סירבתי”, אומרת קומיקו. ”חששתי שלא אצליח ללמוד שפה חדשה ולהסתגל לסביבה אחרת. גם חשבתי שיהיה לי קשה לחסוך מספיק כסף כדי לעבור לארץ זרה. בזמן שהמשכתי להתלבט, נפצעתי בתאונת אופנוע ואושפזתי בבית החולים. שם חשבתי לעצמי: ’מי יודע מה ילד יום? אולי יום אחד אסבול ממחלה קשה ואפספס את ההזדמנות לשרת כחלוצה בארץ אחרת. האם אני באמת לא יכולה לשרת בארץ זרה לפחות שנה אחת?’ התפללתי בעוז ליהוה שיעזור לי לעשות זאת”. לאחר ששוחררה מבית החולים, ביקרה קומיקו בנפאל ובהמשך היא ושותפתה עברו לשם.‏

במבט לאחור על כעשר שנות שירות בנפאל אומרת קומיקו: ”הבעיות שהדאיגו אותי התפוגגו, ממש כאילו ים סוף נפתח לפניי. אני כל כך שמחה שהחלטתי לשרת היכן שקיים צורך רב יותר במבשרים. פעמים רבות כשאני משוחחת על המקרא עם משפחה אחת, חמישה או שישה שכנים מגיעים כדי להקשיב. אפילו ילדים קטנים מבקשים בצורה מכובדת שאתן להם עלון על המקרא. זו הנאה צרופה לשרת בשטח כל כך פורה”.‏

להתמודד עם קשיים

מטבע הדברים, האחיות הרווקות האמיצות שהתראיינו ניצבו בפני קשיים. כיצד הן התמודדו עמם?‏

דיאן

‏”בהתחלה היה לי קשה להיות כל כך רחוקה מהמשפחה שלי”, אומרת דיאן מקנדה. כיום היא בתחילת שנות ה־60 לחייה, והיא שירתה 20 שנה כשליחה בחוף השנהב. ‏”ביקשתי מיהוה שיעזור לי לאהוב את האנשים בשטח שלי. אחד המורים בגלעד, אח ג’ק רדפורד, הסביר לנו שבהתחלה אולי נהיה מוטרדים, ואפילו נזדעזע, מהתנאים השוררים בארץ שליחותנו, במיוחד אם ניחשף לעוני מחפיר. אבל הוא הוסיף: ’אל תתמקדו בעוני. התמקדו באנשים, בפנים שלהם ובעיניים שלהם. שימו לב לתגובה שלהם לאמיתות המקרא’. זה מה שעשיתי, והיו לכך תוצאות מדהימות! כשחלקתי עם אחרים את הבשורה המנחמת של המלכות, ראיתי כיצד קרנו עיניהם!” מה עוד סייע לדיאן להסתגל לארץ שליחותה? ”התיידדתי עם תלמידי המקרא שלי והרגשתי שמחה גדולה כשראיתי כיצד הם הופכים למשרתי יהוה נאמנים. מקום שליחותי הפך לביתי. זכיתי לאימהות, אבות, אחים ואחיות רוחניים, כפי שהבטיח ישוע” (‏מר’ י’:29, 30‏).‏

אן, כעת באמצע שנות ה־40 לחייה, משרתת באסיה בארץ שבה פעילותנו מוגבלת. היא מספרת: ”במהלך השנים שירתי בכל מיני אזורים וגרתי עם אחיות שהרקע שלהן ואישיותן שונים לגמרי משלי. בשל כך היו לנו לפעמים אי־הבנות ופגענו אחת בשנייה. כשזה קרה, ניסיתי להתקרב לשותפות שלי כדי להבין טוב יותר את התרבות שלהן. גם התאמצתי לגלות כלפיהן יותר אהבה והבנה. אני שמחה שהמאמצים האלה הניבו פרי, ובזכות כך רכשתי לאורך השנים הרבה חברות קרובות שעזרו לי להחזיק מעמד במשימה שלי”.‏

אוטה

אוּטֶה מגרמניה, כיום בתחילת שנות ה־50 לחייה, התבקשה בשנת 1993 לשרת כשליחה במדגסקר. היא מספרת: ”בהתחלה התקשיתי ללמוד את השפה המקומית, להסתגל לאקלים הלח ולהתמודד עם מלריה, אמבות ותולעים טפיליות. אבל קיבלתי הרבה עזרה. האחיות המקומיות, ילדיהן ותלמידי המקרא שלי עזרו לי בסבלנות לשלוט בשפה. השותפה שלי לשליחות טיפלה בי באהבה כשהייתי חולה. אבל יהוה עזר לי יותר מכול. נהגתי לשטוח את דאגותיי לפניו בתפילה. לאחר מכן חיכיתי בסבלנות — לפעמים ימים, ולפעמים חודשים — עד שקיבלתי מענה לתפילותיי. יהוה פתר כל בעיה שהייתה לי”. אוטה משרתת במדגסקר כבר 23 שנה.‏

חיים מבורכים עד בלי די

כמו כל מי שמשרתים בארץ בעלת צורך רב, גם האחיות הרווקות מספרות שהשירות שם מעשיר את חייהן. מה הן כמה מהברכות שזכו להן?‏

היידי

היידי מגרמניה, כעת בתחילת שנות ה־70 לחייה, משרתת כשליחה בחוף השנהב מאז 1968. היא מספרת: ”השמחה הגדולה ביותר שלי היא לראות את ילדיי הרוחניים ’מתהלכים באמת’. חלק מהאנשים שלימדתי אותם את המקרא משרתים כיום כחלוצים וכזקני־קהילה. רבים מהם קוראים לי אימא או סבתא. זקן־קהילה אחד, אשתו וילדיו אימצו אותי לחיק משפחתם. יהוה נתן לי בן, כלה ושלושה נכדים” (‏יוח”ג 4‏).‏

קרן (באמצע)‏

קרן מקנדה, כיום בתחילת שנות ה־70 לחייה, שירתה למעלה מ־20 שנה במערב אפריקה. היא אומרת: ”החיים כשליחה לימדו אותי לגלות יותר הקרבה עצמית, אהבה וסבלנות. השירות לצד אנשים מלאומים רבים הרחיב את האופקים שלי. למדתי שיש דרכים שונות לעשות דברים מסוימים. ואיזו ברכה גדולה זו שיש לי חברים טובים בכל רחבי העולם! אף שחיינו ותפקידינו השתנו עם השנים, הידידות שלנו נותרה בעינה”.‏

מרגרט מאנגליה, כיום בשנות ה־70 המאוחרות לחייה, שירתה כשליחה בלאוס. היא מספרת: ”השירות בארץ זרה עזר לי לראות במו עיניי כיצד יהוה מושך אנשים מכל הגזעים והרקעים אל תוך ארגונו. זה חיזק מאוד את האמונה שלי. אני סמוכה ובטוחה שיהוה מדריך את ארגונו ושמטרותיו יתגשמו”.‏

האחיות הרווקות המשרתות בארצות זרות עושות חיל בשירותן. הן ראויות לשבחים לבביים (‏שופ’ י”א:40‏). מספרן הולך וגדל (‏תהל’ ס”ח:12‏). האם את יכולה לשנות את נסיבותייך כדי ללכת בעקבות האחיות הנלהבות שהתראיינו במאמר? אם כן, אין ספק ש’תטעמי ותראי כי טוב יהוה’ (‏תהל’ ל”ד:9‏).‏