התחלתי להתעניין באמת המקראית עוד קודם לכן.‏ אמי קיבלה מספר פרסומים מקראיים ונהניתי לעיין בהם,‏ במיוחד באיורים.‏ אבי לא רצה שאמי תדבר אתי על מה שהיא לומדת.‏ אולם הייתי סקרן ושאלתי שאלות.‏ לכן היא לימדה אותי בשעה שאבי היה מחוץ לבית.‏ כתוצאה מכך,‏ גם אני החלטתי להקדיש את חיי ליהוה.‏ נטבלתי בגיל עשר בבְּלֶקְפּוּל,‏ אנגליה,‏ בשנת 1943.‏

מאותה עת ואילך אמי ואני בישרנו יחד בקביעות.‏ הצגנו את המסר המקראי בעזרת פונוגרפים.‏ הם היו מגושמים ושקלו בסביבות 5.‏4 קילו.‏ תארו לעצמכם אותי כילד קטן סוחב מכשיר כזה!‏

בגיל 14 רציתי להיות חלוץ.‏ אימא אמרה שאני צריך לדבר קודם עם משרת האחים (‏כיום משגיח הנפה)‏.‏ הוא הציע שתחילה ארכוש מקצוע כדי שאוכל לפרנס את עצמי בתור חלוץ,‏ וכך עשיתי.‏ אחרי שעבדתי במשך שנתיים התייעצתי עם משגיח נפה אחר לגבי החלוציות,‏ והוא אמר:‏ ”לך על זה!‏”‏

בעקבות כך באפריל שנת 1949 אמי ואני מכרנו ותרמנו את הריהוט שבביתנו השכור  ועברנו למידלטון שליד מנצ׳סטר,‏ שם התחלנו לשרת כחלוצים.‏ לאחר ארבעה חודשים ביקשתי מאח אחד שישמש כשותפי לחלוציות.‏ הסניף הציע שנעבור לקהילה שנוסדה זמן קצר קודם לכן באירלם.‏ אמי המשיכה בחלוציות לצד אחות נוספת בקהילה אחרת.‏

אף שהייתי אז רק בן 17,‏ על שותפי ועליי הוטלה האחריות להדריך את האסיפות מפני שהיו באותה קהילה חדשה מעט אחים כשירים.‏ בהמשך התבקשתי לעבור לקהילת בקסטון,‏ שנזקקה לתמיכה מפני ששירתו בה רק קומץ מבשרים.‏ תמיד ראיתי במשימות שקיבלתי בצעירותי סוג של הכשרה לקראת התפקידים שעוד נכונו לי.‏

בשנת 1951 מילאתי בקשה ללמוד בבית־ספר גלעד.‏ אולם בדצמבר 1952 קיבלתי צו גיוס.‏ ביקשתי פטור כאיש דת,‏ אך בית המשפט לא הכיר בי ככזה וגזר עליי שישה חודשי מאסר.‏ בזמן שהותי בכלא קיבלתי הזמנה לכיתה ה־22 של בית־ספר גלעד.‏ ביולי 1953 עליתי על סיפונה של הג׳ורג׳יק כשפניי מועדות לניו יורק.‏

מייד לאחר שהגעתי התאפשר לי לנכוח בכינוס ”חברת העולם החדש” שנערך בשנת  1953.‏ לאחר הכינוס נסעתי ברכבת כדי להגיע לסאות’‏ לנסינג,‏ ניו יורק,‏ היכן שהיה ממוקם בית־הספר.‏ הואיל ושוחררתי ממאסרי רק זמן קצר קודם לכן,‏ לא היה לי הרבה כסף.‏ כשירדתי מהרכבת,‏ עליתי על אוטובוס לסאות’‏ לנסינג,‏ ונאלצתי ללוות 25 סנט מאחד הנוסעים כדי לשלם על הנסיעה.‏

בית־ספר גלעד סיפק לנו הכשרה מצוינת שנועדה לסייע לנו להיות ”הכול למען אנשים מכל הסוגים” בשירותנו כשליחים (‏קור״א ט׳:‏22‏)‏.‏ נשלחתי לפיליפינים יחד עם פול ברון וריימונד ליץ’‏.‏ היינו צריכים לחכות כמה חודשים כדי לקבל אשרות כניסה.‏ לאחר מכן יצאנו לדרך בספינה שעברה ברוטרדם,‏ הים התיכון,‏ תעלת סואץ,‏ האוקיינוס ההודי,‏ מלזיה והונג קונג — מסע ימי בן 47 יום!‏ לבסוף הגענו למנילה ב־19 בנובמבר 1954.‏

היה עלינו להסתגל לתרבות חדשה,‏ מדינה חדשה ושפה חדשה.‏ תחילה נשלחנו שלושתנו לקהילה בקזון סיטי,‏ היכן שרבים מהתושבים דיברו אנגלית.‏ כתוצאה מכך כעבור שישה חודשים ידענו רק מילים ספורות בטגלוג.‏ אך המשימה הבאה שקיבלנו פתרה את הבעיה.‏

יום אחד,‏ במאי שנת 1955,‏ אח ליץ’‏ ואני חזרנו משירות השדה ומצאנו בחדרנו צרור מכתבים.‏ גילינו שהתמנינו למשגיחי נפה.‏ הייתי אז רק בן 22,‏ אך משימה זו נתנה לי את ההזדמנות להיות ”הכול למען אנשים מכל הסוגים” בדרכים חדשות.‏

לדוגמה,‏ נתתי את ההרצאה הפומבית הראשונה שלי כמשגיח נפה מול מכולת בכפר באוויר הפתוח.‏ עד מהרה הבנתי שבאותם ימים ההרצאות הפומביות במדינה זו היו פומביות פשוטו כמשמעו.‏ כשביקרתי בקהילות השונות בנפה נשאתי הרצאות פומביות תחת סככות הצללה ציבוריות,‏ בשווקים,‏ מול בנייני עירייה,‏ במגרשי כדורסל,‏ בפארקים ובמקרים רבים בפינות רחוב.‏ פעם אחת בסן פבלו ירד גשם זלעפות שמנע ממני לשאת הרצאה בשוק,‏ ולכן הצעתי לאחים האחראים שההרצאה תתקיים באולם המלכות.‏ לאחר מכן שאלו האחים אם אפשר לדווח על אסיפה זו כאסיפה פומבית,‏ שהרי ההרצאה לא נערכה במקום ציבורי.‏

תמיד התאכסנתי אצל אחים.‏ אף שבתיהם היו צנועים,‏ הם תמיד היו נקיים.‏ בדרך כלל ישנתי על מחצלת שהונחה על גבי רצפת העץ.‏ לא היו מקלחות פרטיות,‏ ולכן למדתי להתקלח בחוץ בבגדים.‏ נסעתי ממקום למקום בג׳יפני (‏סוג של מונית שירות)‏ ובאוטובוסים,‏ ולפעמים שטתי בסירה מאי לאי.‏ במשך כל שנות שירותי מעולם לא היה לי רכב.‏

שירות השדה והשירות הנפתי סייעו לי ללמוד טגלוג.‏ מעולם לא לקחתי קורס רשמי ללימוד השפה.‏ למדתי טגלוג מהקשבה לאחים בשירות השדה ובאסיפות.‏ האחים רצו לעזור לי ללמוד והערכתי את סבלנותם ואת הערותיהם הכנות.‏

עם חלוף השנים משימות חדשות הניעו אותי לערוך שינויים נוספים.‏ בשנת 1956,‏ כאשר אח נתן נור ביקר בפיליפינים,‏ התמניתי  לאחראי על יחסי הציבור בכינוס הארצי.‏ לא היה לי שום ניסיון,‏ אך אחרים שמחו לעזור לי ללמוד.‏ לאחר פחות משנה נערך כינוס ארצי נוסף וביקר אותנו אח פרדריק פראנץ מהמשרדים הראשיים.‏ שירתי כמשגיח הכינוס והתרשמתי מנכונותו של אח פראנץ להתאים את עצמו למקומיים.‏ האחים שמחו לראות אותו נותן את ההרצאה הפומבית כשהוא לבוש בבארונג טגלוג,‏ בגד פיליפיני מסורתי.‏

לימים התמניתי למשגיח מחוז והיה עליי לערוך שינויים נוספים.‏ באותה תקופה הקרנו את הסרט אושרה של חברת העולם החדש,‏ לרוב במקומות ציבוריים תחת כיפת השמיים.‏ לפעמים הטרידו אותנו חרקים.‏ הם נמשכו לאור המקרן ונלכדו בתוכו.‏ הייתה זו משימה די קשה לנקות את המקרן לאחר מכן.‏ לא היה קל לארגן את ההקרנות,‏ אך חשנו סיפוק גדול כשראינו את התגובה החיובית של הצופים שנחשפו לארגונו הבינלאומי של יהוה.‏

לעיתים הכמרים הקתולים לחצו על הרשויות המקומיות כדי שלא נקבל אישורים לערוך כינוסים.‏ במקרים אחרים,‏ כדי לשבש את התכנסויותינו,‏ הם צלצלו בפעמוני  הכנסייה בזמן שניתנו הרצאות בקרבת כנסיותיהם.‏ למרות הכול פעילותנו צברה תנופה,‏ ורבים באזורים הללו הפכו לעובדי יהוה.‏

בשנת 1959 קיבלתי מכתב מינוי לשרת בסניף.‏ כתוצאה מכך התנסיתי בחוויות למידה רבות נוספות.‏ עם הזמן התבקשתי לבקר במדינות אחרות כמשגיח אזור.‏ באחד הביקורים פגשתי את ג׳נט דומונד,‏ שליחה בתאילנד.‏ התכתבנו זמן מה ואחר כך התחתנו.‏ עד כה היו לנו 51 שנות שירות משמחות כזוג נשוי.‏

לאורך השנים הייתה לי הזכות לבקר את משרתי יהוה ב־33 ארצות.‏ אני כל כך שמח שהמשימות הראשונות שלי עזרו לי ללמוד להסתדר עם מגוון כה רחב של אנשים.‏ הביקורים שערכתי הרחיבו אף יותר את נקודת הראות שלי ועזרו לי להבין שיהוה אוהב אנשים מכל הסוגים (‏מה״ש י׳:‏34,‏ 35‏)‏.‏

איזה תענוג זה לשרת לצד אחינו בפיליפינים!‏ מאז שהתחלתי לשרת כאן גדל מספר המבשרים כמעט פי עשרה.‏ ג׳נט ואני עדיין משרתים בסניף הפיליפינים בקזון סיטי.‏ גם לאחר למעלה מ־60 שנות שירות בארץ זרה,‏ אני עדיין צריך להיות מוכן לערוך את השינויים שיהוה מבקש ממני לעשות.‏ השינויים הארגוניים שחלו לאחרונה דורשים מאתנו להמשיך לגלות גמישות בשירותנו לאלוהים ובשירות אחינו.‏

תמיד השתדלנו להיענות להדרכת יהוה,‏ וזו דרך החיים המספקת ביותר.‏ ניסינו גם לערוך שינויים נחוצים ולשרת את אחינו כמיטב יכולתנו.‏ כן,‏ כל עוד זהו רצון יהוה,‏ אנו נחושים להיות ”הכול למען אנשים מכל הסוגים”.‏